לאחר שאלה באגרות קודש הוחלט לקיים את החלוקה כבימי ראשון האחרונים אחרי מנחה בזאל למטה.
ניתן לראות בצד את הכסא שמכינים בימים שבהם היה הרבי עולה חזן.
להזכירכם!
שנה שעברה לאחר היחידות כללית שארגנו אותם ריקים ופוחזים לאחר יוד שבט נוצר בלגן גדול וד״ל.
חב״ד דעות ואקטואליה. מה שחדש בין אנ״ש
חלוקת הדולרים - גם ביום שני!!!!
הלילה/ היום חלם ר׳ זלמן לנדא כי הרבי אומר לו שצריכה להיות חלוקת דולרים בי׳ שבט,
לאחר שאלה באגרות קודש הוחלט לקיים את החלוקה כבימי ראשון האחרונים אחרי מנחה בזאל למטה.
ניתן לראות בצד את הכסא שמכינים בימים שבהם היה הרבי עולה חזן.
להזכירכם!
שנה שעברה לאחר היחידות כללית שארגנו אותם ריקים ופוחזים לאחר יוד שבט נוצר בלגן גדול וד״ל.
לאחר שאלה באגרות קודש הוחלט לקיים את החלוקה כבימי ראשון האחרונים אחרי מנחה בזאל למטה.
ניתן לראות בצד את הכסא שמכינים בימים שבהם היה הרבי עולה חזן.
להזכירכם!
שנה שעברה לאחר היחידות כללית שארגנו אותם ריקים ופוחזים לאחר יוד שבט נוצר בלגן גדול וד״ל.
ראש בני ישראל- לקט מיוחד
בימי ה'שבעה' על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ דיבר הרבי דיבורים שונים. חלק מהם באו בדפוס והוגהו על-ידו ונדפסו בליקוטי-שיחות, ב'קובץ יו"ד שבט' ועוד. להלן שתי פנינים שלא פורסמו (כמעט) עד היום, מהיום החמישי או השישי של ה'שבעה' [(את הדברים שמע אחד הנוכחים, הר' יעקב-צבי ז"ל פלאקס (סיגייט, ברוקלין) ונרשמו ע"י הרה"ח ר' אברהם-חיים שי' זילבר, משפיע בישיבת חב"ד בצפת, אשר אף הואיל לציין להם מראי-מקומות והערות]:
א. דיבר בקשר למנהגנו ('היום יום', א' תשרי; ספר-המנהגים עמ' 56) לומר היהי-רצון על התפוח בליל ראש-השנה "אחר הברכה וקודם האכילה", שלכאורה, הרי בשולחן-ערוך (אדמו"ר הזקן סתקפ"ג ס"ג - ממגן-אברהם ס"ק ב) נפסק ש"אסור להפסיק בין הברכה לאכילה" באמירת היהי-רצון. וביאר דמה שכתוב בשולחן-ערוך שאין להפסיק הוא דווקא כשאומרים היהי-רצון בשם ומלכות [כהנוסח בכמה וכמה סידורים ראה שער-הכולל פרק מב, סעיף ב] שאז הוא מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, מה-שאין-כן למנהג חב"ד שנאמר בלא שם ומלכות - הרי השם ומלכות של הברכה חל גם-כן על היהי-רצון ["שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך (פסחים קד,ב) - שם] וממילא הרי הוא כהמשך להברכה, ואינו מהווה הפסק, [וראה גם איגרות-קודש, כרך ג, עמ' קלט. ספר-המנהגים עמ' 105 (בשינויים)].
ב. סיפר שאדמו"ר הרש"ב נ"ע היה פעם בנאות דשא בגרמניה, וכשחזר משם אמר על בתי-הכנסת שלהם שזוהי תמונה יפה מאוד. והכוונה: בית-הכנסת שם הכול בסדר מסודר. התפילה בדיוק בזמן הקבוע, אף אחד אינו מתיישב בכיסא של מתפלל אחר, ושורר שקט מוחלט. והרי זה כמו בתמונה יפה מאוד שהכל מדוייק שם והאיש נמצא בתמונה ללא רוח חיים. מה-שאין-כן בבתי-כנסת שלנו [=החסידים] הכל מפוזר, רעש וכו' "אבער ס'לעבט!" [=אבל זה חי]!
[ייתכן שהדברים הם בהמשך או כהקדמה להמדובר אודות אשכנז באחת השיחות בימי ה'שבעה' - ראה ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 508].
"עד מתי" על קשיי פרנסתו של אברך
בתקופת חנוכה תש"מ היו החיים בארגנטינה קשים ביותר, בעיקר מצד יוקר המחיה. בעקבות הקשיים נסע הרב פינחס-שלמה בוימגרטן (בנו של השליח המפורסם הרה"ח הרב דובער (בערל) בוימגרטן ז"ל) לחצרות-קודשנו והכין את עצמו לכניסה ל'יחידות', אך לפני כן כתב מכתב ארוך ורווי מרירות על המצב.
בהיכנסו ל'יחידות' - לאחר שנקרא פעמיים באותו ערב להיכנס לחדר היחידות כדי לתרגם לנמצאים שם, דוברי ספרדית, את דברי הרבי שנאמרו ביידיש - לקח הרבי את הפתק בידו הק', הביט בו והחל לדבר. והיה נראה כאילו לא דיבר אליו אלא אל מישהו אחר, וכך אמר: "הוא עובד בתלמוד-תורה, עובד בחברא-קדישא ובלילה עובד בישיבה ואינו מגיע לסוף החודש. עד מתי, כמה השיעור?!".
ואז החל להרעיף ברכות וסיים באומרו, "שהקב"ה יעזור שיהיה למעלה מדרך הטבע" ועוד. בסיום הברכות הגביה ראשו הק' עם חיוך. וכך תמה ה'יחידות'. כעבור תקופה לא ארוכה, התחולל שיפור גדול במצבו הכלכלי של האברך (הסיפור פורסם בהרחבה ב'כפר חב"ד', גיליון 900, עמ' 246-247).
אכן יש אלוקים...
פעם התלונן פלוני ב'יחידות' (בשנת תשל"ד) לפני הרבי שהוא חש פחד במקום עבודתו. בתגובה אמר לו הרבי ('מקדש מלך', ד, עמ' תיח): "כשם שיש הקדוש-ברוך-הוא בחדר הזה כך הוא נמצא בכל מקום, ולכן אין ממה לפחד"...
"הוא אלוקינו.. ויגאלנו"
בהתוועדות כ' במנחם-אב תשכ"ד ניגש מישהו לרבי ואמר: "טייערער רבי (רבי יקר), הנני אולי המאושר מכל הנוכחים כאן, שכן הנני מביא לכם דרישת-שלום מכפר-חב"ד, ויזכני השם-יתברך לראותכם בביתי שבארץ-הקודש".
הרבי הגיב: "כן, לחיים, תיכף ינגנו 'הוא אלוקינו... ויגאלנו'".
האיש המשיך להכריז, והרבי אמר לו: אבל אתם תשירו עמם - והקהל התחיל לשיר בשמחה גדולה "הוא אלוקינו". כשגמרו לשיר צעק הנ"ל: "לחיים", והרבי ענה: "לחיים ולברכה". והמשיך הנ"ל, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
פרשת האוניות הישראליות
נושאי שיבת ציון וארץ-ישראל בתקופתנו היו בין הנושאים שנידונו רבות במסגרת הקשרים הענפים שקיים הרבי עם העסקן הדגול ר' שלמה-זלמן שרגאי (על חלק מהם סיפרנו במדור זה בגיליון תקמ"ג).
בי"א בתמוז תשט"ז (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' רסב-ג) שיגר הרבי לשרגאי את המברק הבא:
מהומה גדולה כאן בעניין האוניה הישראלית העומדת להפליג מכאן ערב שבת זה ובה נוסעים כיתות המאורגנות ממחלקת תרבות תורנית וכדומה ונוסף להנ"ל מסרבים להחזיר הממון לאלו שביטלו נסיעתם בכדי להימנע מחילול שבת... דעת הקהל הולך וסוער ותקוותי שכבודו יאחז באמצעים נמרצים לתקן כל הנ"ל. איסור ברור לנסוע בשבת באוניות האמורות ואין צורך בשקלא-וטריא כיוון שידוע לכל מכונאי שאין סכנת נפשות לעגן הספינה ואפילו לכבות המכונות למשך זמן שרוצים, וחזקה וברור שלא יעשו זה.
בכבוד ובברכה,
מנחם שניאורסאהן
"בעיה כללית"
כשבועיים לאחר-מכן כותב הרבי אל הרב יוסף-שלמה זווין (שם עמ' רצ): "אשר גם ממר שרגאי שי' מפריז נתקבלה גם-כן השאלה להרבנות הראשית באופן דחוף...".
מכתב מפורט ומקיף שיגר הרבי לשרגאי בד' במנחם-אב (שם עמ' שלג-ו) ובו עמד על פרטי הבעיה מצידה ההלכתי, והן מצד האפשרויות הטכניות. בתחילת המכתב הסביר הרבי כי הבעיה "אינה מצטמצמת עתה לעצם השאלה, אלא לובשת צורה של בעיה כללית המשקפת את היחס לתורתנו ולמצוותיה... ובפרט אצל הנוער... אם היישוב והמשטר הוא זה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או משטר נייטרלי אשר איש כל הישר בעיניו יעשה, או של הקצה השמאלי".
בסיום המכתב (בעמ' שלו) כותב הרבי:
וכיוון ששמא מילתא הוא, ועל אחריות כבודו (חלק מ)העלייה, בוודאי ינצל כל השפעתו ואפשרויותיו (שגדולות הן הרבה מאשר משער) לשמור מאות ואלפים מאחינו בני-ישראל מחילול שבת... ויהי-רצון שחפץ ה' בידו יצליח.
"ביודעי בתור מכונאי"...
בסיום שנת תשט"ז (שם עמ' תפב-ג) שיגר אליו הרבי שוב איגרת:
שלום וברכה,
קיבלתי מכתבו מכ"ב אלול, מפריס, וכן הפרישת-שלום על ידי הרב קירשבליום שי', ותשואות-חן על תשומת לבו.
ובהנוגע לעצם העניין, מוכרחני להודות כי עדיין לא נתקררה דעתי כלל... וגם עתה אבוא בקיצור הכי נמרץ, והוא:
...ביודעי בתור מכונאי אופן הנהלת האוניות ואופן הפעלתם שהוא דבר מפורש וידוע שאינו נותן כל ספק לפסק-דין בזה... וכיוון שכבודו כותב במכתבו בעצמו שעל-ידי הלחץ שלו עלה בידו לתקן כמה דברים, פשוט שגם בזה יש תקווה גדולה שיצליח באם יעשה במרץ הדרוש. והרי מכמה טעמים יכול כ' ללחוץ יותר מאשר יכולים אחרים.
ובמה שכותב אודות אלו שכתבו לו בשאלה האמורה, אשר לא קדושת השבת נגעה לנפשם אלא להזיק כו', מובן שאין תגובה זו מקילה את האיסור שבזה (וביחד עם זה) וגם הסכנה לבטחונה של אה"ק ת"ו, ובטחון יושביה, וככמה מאמרי רז"ל בדבר הקישור שבין שמירת שבת ובטחונם של הנ"ל, וסוגיא שלימה מוקדשת לזה במסכת שבת (קיט,ב) נוסף על כמה מאמרי רז"ל המפוזרים בתורתנו. ובוודאי לדכוותיה המראה-מקומות אך למותר.
סכנה נוספת על העניין מצד עצמו עוד על-ידי הידיעות בעיתונות והשמועות בכמה חוגים, אשר ישנם מתירים הפלגת האוניות והנסיעה בהם, כיוון שבהרווחים משתמשים לקניין נשק וכו'. ובוודאי ראה גם כ' הידיעה ב"הצופה" על-דבר הדיון שבין הרבנות הראשית ורב החובל האלפרין, ומזה לומדים גזירה שווה בניין אב ואפילו קל-וחומר שבתי החרושת שבאה"ק ת"ו מצווה עליהם לעבוד שבעה ימים בשבוע כו' וכו'.
דרך אגב, בהנוגע להעלייה מאפריקה שבה נגע במכתבו וגם היא נעשית על-ידי האוניות, קל בזה הסידור עוד יותר, כיון שהנסיעה מחופי אפריקה הצפונית ועד אה"ק יכולה להיעשות במשך ששה ימים, זאת אומרת, באם תפליג ביום הראשון תסור כל הבעיה בהנוגע לנסיעות אלו. ופשיטא אשר בזה לכ' הדיעה המוחלטת, כיוון שעתה הכל מודים שהעולים מאפריקה הם כולם חרדים לתורה ולמצוותיה.
ולקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי לכ' ולכל אשר לו ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
בכבוד ובברכה.
מלאכה דאורייתא
"דרך אגב" - כותב הרבי למר צבי הרכבי, יליד יקטרינוסלב ('מקדש מלך', כרך ג, עמ' קצג) - "כששוחחנו כאן עם מר ש.ז. שרגאי שי', כמובן נסבה השיחה גם על-דבר האוניות ועל-פי בקשתו שלחתי לו העתק מכתב - שמוסגר-בזה ועוד טופס מההעתקה (נשלח בפני עצמו)".
הנה כי כן, כותב הרבי בד' באדר תשי"ח (איגרות-קודש, כרך טז, עמ' שטז):
בהמשך לשיחתנו (וחליפת מכתבינו מאז) בהנוגע לשאלת האוניות, הנה אף שלא שמעתי שוב מכבוד-מעלתו על-דבר זה, אבל בטח עושה בזה ככל יכולתו מתאים למה שנדברנו. ומוסגר בזה - כמדובר - העתק מנוסח מכתבי באנגלית שנמנו בו כמה פרטים - אבל לא כולם - בהנוגע להנהלת אוניות שיש בהם מלאכה דאורייתא שאי-אפשר לבטל אותם בהנהלת איזו אוניה שהיא, לרבות הכי חדישות והכי "אוטומטיות"...
בכבוד ובברכה לבריאות ולבשורות-טובות.
עלייה בגשמיות תלוייה בעלייה ברוחניות
במסגרת מאמציו המרובים לפתור את בעיית הפלגת האוניות הישראליות בשבת-קודש, הרבי אינו מרפה וממשיך לעורר את שרגאי לפעול בעניין. באיגרות-קודש, כרך יז, עמ' קיח נדפס המכתב הבא:
ב"ה, כ"ב אייר, תשי"ח
ברוקלין
הוו"ח אי"א נו"נ רב פעלים ובעל מרץ וכו' הרש"ז שי'
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת מכתבו עם המצורף אליו, חוזרים והוראות בענייני כשרות ודת באוניות. כן נתקבל גם-כן מילואים להנ"ל הנשלח על-ידי משרדו, ותשואות-חן תשואות-חן על שימת לבבו בשולחו אליי כל האמור.
אף שאינו מזכיר על-דבר זה, תקוותי שבשעתו נתקבל מכתבי עם העתק ההוראה בהנוגע להמכונות או חלק מהמכונות, שמוכרח הפעלתם ביד, בכל יום כמה פעמים במשך המעת-לעת ובהתאם להאמור, בוודאי פעל כ' בהנוגע להוצאות פסק-דין ברור בהאמור. מתאים למה שנדבר כאן.
בכבוד ובברכה אשר סוף-סוף יזכה השי"ת ויצליח, אשר תהיה העלייה, עלייה בגשמיות ועלייה ברוחניות גם יחד, ובפרט שבהנוגע לעם ישראל זה בזה תלוי, שהרי גוי אחד הם בארץ, דהיינו שגם בענייני ארץ לא יפרדו מאחד האמת ח"ו (עיין איגרת-הקודש לרבנו הזקן סימן ט'), ותהיה ארץ-ישראל גבוה מכל הארצות, גם בגלוי לעיני כל הארץ, בכל המובנים, כי יקויים היעוד, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
בכבוד ובברכה.
"תשובה אפשר לעשות בברוקלין"
העניין של 'אתחלתא דגאולה' עלה כמה פעמים במסגרת קשריו של הרבי עם שרגאי. הנה דוגמה אחת, מ'יחידות' משותפת של הלה עם מר דוד זכות (בחודש סיון תשכ"ד). זה האחרון פרסם את הדברים ב'דבר' מב' בתמוז תשל"א ('מקדש מלך', כרך ד, עמ' תיח-תיט). סביר להניח ששרגאי הוא ששאל את השאלות:
שאלה: מה אשנה לנכדי אם ישאלני מדוע אין המתפללים כל ימיהם על ציון וירושלים עולים בהמוניהם לשבת בארץ הבחירה שהיא עתה כולה בידינו, והוא הרבי שבעל השפעה הוא אינו עולה ואינו מעלה עמו גל גדול של שבי ציון?
מענה: עדיין אין אני רואה בכל אלה אתחלתא דגאולה ותשובה אפשר לעשות בברוקלין כאשר בירושלים.
כששואלים לעצתי בדבר עלייה לארץ-ישראל אני חוקר למצבו של השואל ועונה לו לפי הנסיבות: עובדה היא כי יש כפר של חסידים.
שאלה: תעודד עלייתם של יראים ושלמים והם ישפיעו דרך חבורתם בכנסת על הליכות המדינה.
מענה: הכנסת אינה יכולה לחוק חוקים. כבר הם נתונים לכל הדורות בשולחן-ערוך ובחושן-משפט. מי שחושב כי טיטוס הוא שהחריב את בית-המקדש והגלה את ישראל אפשר לו לחשוב כי כבר באה הגאולה. אך אלה היודעים כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, יודעים כי עוד לא עשינו תשובה וחטאינו לא נתכפרו והדור לא איכשר לגאולה.
"הרבי מליובאוויטש לא קיבל דעתי"...
במכתביו (עמ' 122) כותב שרגאי בין השאר:
"לפני הרבה שנים כתבתי מכתב לר' צבי יהודה זצ"ל, שהשימוש במושג משיחיות זר לנו ורק עלול להזיק. הוא לא קיבל דעתי. טען שהמשיחיות וחזון הם אותו הדבר, אלא שמשיחיות היא מסימני התקופה, ואני, גם אחרי הסברו, לא קיבלתי דעתו, ועד היום לא שיניתי דעתי. אין לערבב את שני המושגים, שלדעתי שונים הם.
"נגד ראיית המדינה כמשיח או כמשיחיות - התרעתי באסיפה פומבית בדבלין (שהשתתפו בה יותר מאלף איש) במוצאה של שבת שבה הוחלט בלייק-סאקסס על תקומתה מחדש של מדינת-ישראל, וחזרתי על כך עשרות פעמים. דבריי פורסמו אז, בתש"ח, ב'הצופה' ואחר-כך חזרתי עליהם בהזדמנויות שונות בכמה מספריי, קראתי לחזק בנו ולשנן לנו את האני מאמין בביאת המשיח.
"מתוך שאני רואה את הפועל המזרחי כמגשימה של הציונות הדתית בחיים, ומאמין שעל-ידי עלייה וכו' מקרבים את הגאולה, היינו שאם נעשה את כל אשר מוטל עלינו בגאולת הארץ ובבניינה נקרב את הגאולה - אני נכון לקבל את מה שקבעו רבותינו במדינת ישראל, בארץ ישראל - שתקומתה מחדש של מדינת ישראל היא ראשית צמיחת הגאולה, אני משתמש הרבה פעמים בביטוי שיש בתקומת המדינה משום פעמי-גאולה, אבל חס-לי לקשור זאת במשיחיות או במשיח ח"ו.
"אגב, הרבי מליובאוויטש אמר לי שהוא שולל את ההגדרה של ראשית הצמיחה כי 'ראשית הצמיחה', היתה מיד עם החורבן; הוא נטה לקבל את הנוסחה 'המשך תהליך הגאולה', כי תהליך הגאולה החל עם החורבן ונמשך עד שנזכה לביאת המשיח.
"הסברתי לו דעתי שצמיחה מתחילה בהסתר, באדמה, ואין רואים את ראשית הצמיחה, אותה אנו רואים כשהיא מתחילה לצאת מההסתר לאור העולם, אבל עוד רבה הדרך להשלמת הצמיחה, הוא לא קיבל את דעתי - לדעתו הנכון הוא 'המשך תהליך הגאולה'...".
"על פי הנקודות ... בעת שיחתנו"
באחת מאיגרותיו כותב לו הרבי:
אף-על-פי שאמרו חכמינו ז"ל עניי עירך קודמים, בכל זאת תקוותי חזקה אשר בזמן שהותו בחו"ל ובארצות-הברית ינצל את השפעתו במילואה לחיזוק הדת ברוח ישראל סבא והפצתה גם בחו"ל בכל מקום שידו מגעת ועל-פי הנקודות שדיברנו עליהן במשך שיחתנו.
הקמת כפר-חב"ד ב'
בכ"ח באדר תש"כ ('איגרות שלמה-זלמן שרגאי' עמ' 319) משגר שרגאי לרבי את האיגרת הבאה:
"לכבוד כקש"ת האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א
"ניו-יורק
"ברכת ד' מציון!
"בפגישתנו האחרונה נכנסה לאוזניי תרעומתו על כי טרם ניגשו לפעולה מעשית להקמת כפר-חב"ד ב', בשעה שמונחים כמאה אלף דולרים למטרה זו.
"לפני זמן מה ביקרתי בכפר-חב"ד ושוחחתי עם קהל חסידיו, ולאחר מכן השתתפתי בישיבת הוועדה בביתו של הרב המרא דאתרא, ובישיבה זו סוכם לגשת לפעולה להקמת כפר-חב"ד ב', אם יהיה זה רצונו של כבוד תורתו שליט"א, ואם יתן הסכמתו וברכתו לכך. כפי שביררתי, אפשר למצוא מספר אנשים מכפר-חב"ד הקיים שיעברו לכפר-חב"ד ב'. אפשר שגם אנשים מחסידיו המפוזרים בארץ יצטרפו, ואין ספק שאפשר למצוא מספר מאנשי שלומו בארה"ב ובארצות אחרות שיעלו ויבואו לכפר-חב"ד ב'. אני מוצא לנכון להעיר, כי דחיית הקמת כפר-חב"ד ב' עלולה להביא לידי כך, כי השטח המיועד למטרה הנ"ל יישמט מידינו בשביל יישובים אחרים הזועקים לאדמה באזור ההוא.
"באותה הישיבה נבחר ועד הפעולה בן חמישה חברים להקמת כפר-חב"ד ב' ואת הוועד מרכז מר מ"ז [=משה זלמן] שניאורסון. למותר לומר שאני מוכן לעמוד לימין הוועד ולעזור בכל מה שאוכל, כמו שאני עוזר בכלל לבניין הארץ ולעליית יהודים דתיים, ולעליית חסידים בפרט. אולם נדמה לי שרצוי שהדברים יימסרו למר שזר, שנמצא עכשיו בארצות-הברית, כדי שכשישוב נוכל לעשות הכל יחד.
"אשמח ואודה לכת"ר שליט"א אם יואיל לכבדני בתשובתו.
"בברכת מועדים לשמחה, חג שמח וכשר.
"בכבוד רב ובהוקרה
"שלמה-זלמן שרגאי".
"הטעות הכי מבהיל"
בימי ההגבלה של אותה שנה (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' שלא-ב) שיגר לו הרבי מכתב כללי-פרטי לחג השבועות ובשוליו באה התייחסות למכתב האמור:
בעתו קיבלתי מכתבו בהמשך לשיחתנו על-דבר כפר-חב"ד שני, ונתעכב המענה שלי, כי מיום ליום חיכיתי לידיעות נוספות, ואיתו רוב הסליחה. והידיעות שחכיתי עליהן הן בנוגע ההכנות וסידור העבודה על-ידי אנשים המתאימים לכך. וכשאקבלם אכתוב לכת"ר ובינתיים תשואות-חן עוד הפעם בעד הבטחתו לעזור מצדו ככל האפשר.
אגב, כשהיה כאן מר אברהם שי' הרצפלד, דיברתי איתו בעניין זה ובדרך כלל הביע אהדה לעניין והבטיח עזרתו אם יהיה צורך בה, ומכל-שכן וקל-וחומר בהנוגע לידידנו מר שזר שי'.
בהזדמנות זו ברצוני להוסיף שראיתי בעתונות שכ' ישתתף בכינוס שיתקיים בקשר עם הילולא המאתיים של הבעש"ט ז"ל, תקוותי שאחת התוצאות מהכינוס תהיה לבטל מעיקרא הטעות הכי מבהיל כאילו תורת החסידות, ובפרט תורת הבעש"ט, הקילה ח"ו בקיום המצוות בפועל, והאם דרושה הוכחה גדולה מזו שכשמזכירים שפלוני חסיד הוא הרי מיד עולה על דעתו של השומע שכיוון שכך מן הסתם פלוני מניח ב' זוגות תפילין, לובש ציצית כפולות שמונה, מאריך בתפלתו וכדומה. ולמרות האבסורדיות שב"האשמה" הנ"ל, רבים חללים הפילה.
מוסגר פה העתק מכתבי כללי מענינא דיומא, שתקוותי שימצא בו עניין.
ועוד בעניין זה - בנושא זה של הקמת כפר-חב"ד ב' כתב הרבי למר שרגאי כבר בכ"ט בסיוון תשח"י (איגרות-קודש, כרך יז, עמ' קצז):
ת"ח בעד מאמריו והחוברות ששלח לי, ובטח גם להבא יעשה כן ותודתי אמורה לו מראש.
גם מאשר אני קבלת מכתבו מכ"ה בסיוון, ומתאים לשיחתנו מודיעים לאנ"ש אשר באה"ק תיבנה ותיכונן על-ידי משיח צדקנו, כשיוסרו הקשויים שלהם בהנוגע ליסוד כפר-חב"ד שני באה"ק יבואו אתו בקשר ותקוותי שיסייע בידם.
על משמר ארץ-הקודש
"בביקורי האחרון בארצות-הברית הייתי אצל האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, הוא הביע את דעתו באופן הברור ביותר נגד הדעות השונות המנסרות באוויר העולם כאילו יש מקום לדון על הצעה להחזיר לערבים את שכם, ג'נין וטול-כרם. לדעתו ייצור הדבר משולש חדש של ערבים מזויינים, ואילו ערבים בשכם, ג'נין וטול-כרם שבתוך גבולות מדינת ישראל יהיו ערבים בלתי מזויינים" - כתב מר שרגאי בכ"ד באלול תשכ"ז ('איגרות שלמה-זלמן שרגאי' עמ' 293) למזכירות חוגי הצעירים של המפד"ל, תל-אביב.
ומיד בתום מלחמת ששת הימים (כ"ה באייר תשכ"ז) כתב (שם עמ' 31) אל מר א' גרינוולד בניו-יורק: "נכונים הדברים כפי שמסרו לך, שנתקבלו מברקים מהרבי מליובאוויטש... שיהודים לא יעזבו. הדברים עשו רושם עז, אין לי כל ספק שהמברקים הללו עשו את שלהם...".
"הגדושה" בברכת המזון
"לפני כשנה בערך - כתב שרגאי בי"ח בטבת תשכ"ד (שם עמ' 205) - דיברתי בארצות-הברית עם הרבי מליובאויטש שליט"א בעניין הזה והוא אמר לי שיש לו סידור הבעש"ט ושם באמת כתוב "הגדושה", הוא התפלא מאין ידע הרבי מטשעכאנאוו [בסידור התפילה "צלותא דאברהם" הופיע בתל-אביב לפני כמה שנים, בעמוד תק"כ] על נוסח זה של הבעש"ט".
חזית דתית לצורך הבחירות
ב'איגרות שלמה זלמן שרגאי' עמ' 26 נדפס המכתב הבא:
"כ"ו בניסן תשי"ט
"לכבוד האדמו"ר הרב הצדיק
"כבוד קדוש שמו תפארתו
"הרבי מליובאוויטש שליט"א
"ניו-יורק
"יברכך ה' מציון,
"חוזר אני למכתבו וברכתו לחג הפסח ואני מביע את תודתי הרבה ואת שמחתי. יהי-רצון שברכתו תתקיים לפי ניסוחו: שנזכה לעבודת ה' "כמצווה עלינו בתורתנו, תורת חיים" בכלל ובפרט, גם בחו"ל וגם בארץ-ישראל וגם במדינת-ישראל.
"בנוגע לחזית הדתית, אני מצטער צער רב שאין בידי לבשר לו בשורה טובה כמשאלתו וכמשאלתי, והייתי מעז לומר כמשאלתם של רוב בית ישראל הדתי במדינת-ישראל.
"הסיבה היא שהרב מבריסק שליט"א עומד בדעתו בגלוי ובסתר נגד חזית דתית, ואלה שדעתם אחרת בוכים באוהליהם ואינם מעיזים להמרות את פיו...
"אילו כבוד תורתו וגדולי הרבנים בארה"ב היו מביעים דעתם בגלוי בעד חזית דתית, ייתכן שזה היה מרתיע את הרב מבריסק ומחזק את ידי אלה שהם בעד חזית דתית.
"אשמח מאד אם כבוד תורתו יורה לי מה עליי ועל חבריי ועל כל אלה החושבים כמונו לעשות לשינוי המצב.
"בכבוד רב וביקר
"שלמה-זלמן שרגאי".
בנושא זה נתבע מר שרגאי על-ידי הרבי גם באיגרת מכ"ג באדר שני תשי"ט (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' רצ-רצא): "מוכרחני להביע תמיהתי שעדיין לא נשמע כלום בענין חזית מאוחדת, וידוע לכבודו השקפתי שגם בבחירות הקודמות היה הכרח בחזית דתית מאוחדת... העדר העשייה בעוד מועד יוכל להביא היזק בל ישוער מראש" (בד בבד עם הבהרתו כי "דעתי ברורה בכל התוקף נגד חזית תמידית").
"ידיעותיו ממקור ראשון"
השורות הבאות מלמדות, בין השאר, על מידת ההשפעה של הרבי על אישים שעמהם עמד בקשר, כמו גם על מידת ההערצה שחשו הם כלפיו.
בח' ניסן תשמ"ב (עמ' 306-305) כותב רש"ז לפרופסור מרדכי ברויאר שליט"א: "לא אשוב לעניין של הרבי מליובאוויטש, אוסיף רק, שהוא עומד בקשר הדוק עם הממשלה היום, כמו שעמד בקשר הדוק עם ממשלת תנועת העבודה בזמנה, וידיעותיו, גם בענייני ביטחון, הוא ממקור ראשון. אף זאת: רבים קשריו עם אנשי השלטון בארה"ב, ולא על דעת עצמו. קשר זה היה קיים גם בשעה שתנועת העבודה היתה בשלטון אין זאת אומרת שמשום כך הוא מזדהה עם דעתו של השלטון; אף-על-פי-כן יש לו דעה משלו וזוהי זכותו...".
וכך כותב שרגאי לעסקן משה אונא (בי"ח במרחשוון תשמ"ה - שם, עמ' 53):
"יכול אדם להיות נאמן לחסידות ולחסידות ליובאוויטש, ונאמן לרבי מליובאוויטש שליט"א ולדרכו - ואני רואה עצמי כך - ויחד עם זה, מבחינת ארץ-ישראל, להיות נאמן לציונות הדתית ולקבל מרותה של הרבנות הראשית. אני בא מבית מדרשה של חסידות איזביצא-ראדזין, ועדיין אני דבוק בה, מהיום שנעשיתי לבר-מצווה ואבי מורי זצ"ל - שהכניסני בבית-מדרשה ולימדני תורה וגם משנת החסידות - הכניסני בהיכלו של בעל תפארת-יוסף זצ"ל ומאז לא חדלתי לקחת לקח מפי התפארת-יוסף זצ"ל, ואח"כ מהאדמו"ר האחרון, מקדש השם, רבי שמואל-שלמה זצוק"ל הי"ד, ומעולם לא הרגשתי סתירה, למשל, כשהייתי בא לחו"ל בענייני הציונות הדתית והפועל המזרחי, בין נאמנותי לציונות הדתית ולמשנה תורת ועבודה לבין דביקותי זו בחסידות.
"אבי מורי זצ"ל, שזכה עוד לקחת תורה מן האורחות-חיים זצוק"ל, ואביו, הוא זקני ר' יהודה-לייביש זצ"ל, שזכיתי לקחת תורה מפיו והוא זכה בהיותו ילד קטן להיות באיזביצא ולראות את מי-השלוח - נטעו בי יחד עם החסידות את הציונות הדתית, ללא סתירה לדביקותם בארחות חיים של חסידות איזביצא-ראדזין, למרות שאדמו"רי איזביצא-ראדזין לא היו מחסידי-הציונות הדתית. אף אני אינני רואה כל סתירה בין דביקותי בחסידות ונאמנותי לרבי מליובאוויטש שליט"א ודביקותי בציונות הדתית וברעיון תורה ועבודה, וקבלת הגדרתה של הרבנות הראשית בנוגע למדינת-ישראל.
"בברכה שלמה-זלמן שרגאי".
על ביקור שזר אצל הרבי
בה' בתשרי תשכ"ז (עמ' 216) מתכתב מר שרגאי עם הסופר מר חיים גרדה, ובין השאר הוא מביע דעתו בקשר לרעש שהתחולל (ראה ספר 'נשיא וחסיד' פרק שלושים וארבע) סביב ביקורו של זלמן שזר אצל הרבי:
"בנוגע לביקורו של הנשיא אצל הרבי מליובאוויטש: אני מסכים לעמדתך, ולא רק מן הטעמים שלך, ואינני רואה כל פגם שהנשיא ביקר אצל הרבי מליובאוויטש. אולם מה שצורם זה כל ההשערות שפורסמו בעתונות אם כן ילך או לא ילך, אם הרבי רוצה לבוא אליו או לא רוצה. דברים כאלה נאמרים בלחישה כמו "ברוך שם כבוד מלכותו" והטיפול הדיפלומטי בעניין זה הוא אשר פגע לדעתי גם בנשיא וגם ברבי מליובאוויטש".
א. דיבר בקשר למנהגנו ('היום יום', א' תשרי; ספר-המנהגים עמ' 56) לומר היהי-רצון על התפוח בליל ראש-השנה "אחר הברכה וקודם האכילה", שלכאורה, הרי בשולחן-ערוך (אדמו"ר הזקן סתקפ"ג ס"ג - ממגן-אברהם ס"ק ב) נפסק ש"אסור להפסיק בין הברכה לאכילה" באמירת היהי-רצון. וביאר דמה שכתוב בשולחן-ערוך שאין להפסיק הוא דווקא כשאומרים היהי-רצון בשם ומלכות [כהנוסח בכמה וכמה סידורים ראה שער-הכולל פרק מב, סעיף ב] שאז הוא מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, מה-שאין-כן למנהג חב"ד שנאמר בלא שם ומלכות - הרי השם ומלכות של הברכה חל גם-כן על היהי-רצון ["שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך (פסחים קד,ב) - שם] וממילא הרי הוא כהמשך להברכה, ואינו מהווה הפסק, [וראה גם איגרות-קודש, כרך ג, עמ' קלט. ספר-המנהגים עמ' 105 (בשינויים)].
ב. סיפר שאדמו"ר הרש"ב נ"ע היה פעם בנאות דשא בגרמניה, וכשחזר משם אמר על בתי-הכנסת שלהם שזוהי תמונה יפה מאוד. והכוונה: בית-הכנסת שם הכול בסדר מסודר. התפילה בדיוק בזמן הקבוע, אף אחד אינו מתיישב בכיסא של מתפלל אחר, ושורר שקט מוחלט. והרי זה כמו בתמונה יפה מאוד שהכל מדוייק שם והאיש נמצא בתמונה ללא רוח חיים. מה-שאין-כן בבתי-כנסת שלנו [=החסידים] הכל מפוזר, רעש וכו' "אבער ס'לעבט!" [=אבל זה חי]!
[ייתכן שהדברים הם בהמשך או כהקדמה להמדובר אודות אשכנז באחת השיחות בימי ה'שבעה' - ראה ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 508].
"עד מתי" על קשיי פרנסתו של אברך
בתקופת חנוכה תש"מ היו החיים בארגנטינה קשים ביותר, בעיקר מצד יוקר המחיה. בעקבות הקשיים נסע הרב פינחס-שלמה בוימגרטן (בנו של השליח המפורסם הרה"ח הרב דובער (בערל) בוימגרטן ז"ל) לחצרות-קודשנו והכין את עצמו לכניסה ל'יחידות', אך לפני כן כתב מכתב ארוך ורווי מרירות על המצב.
בהיכנסו ל'יחידות' - לאחר שנקרא פעמיים באותו ערב להיכנס לחדר היחידות כדי לתרגם לנמצאים שם, דוברי ספרדית, את דברי הרבי שנאמרו ביידיש - לקח הרבי את הפתק בידו הק', הביט בו והחל לדבר. והיה נראה כאילו לא דיבר אליו אלא אל מישהו אחר, וכך אמר: "הוא עובד בתלמוד-תורה, עובד בחברא-קדישא ובלילה עובד בישיבה ואינו מגיע לסוף החודש. עד מתי, כמה השיעור?!".
ואז החל להרעיף ברכות וסיים באומרו, "שהקב"ה יעזור שיהיה למעלה מדרך הטבע" ועוד. בסיום הברכות הגביה ראשו הק' עם חיוך. וכך תמה ה'יחידות'. כעבור תקופה לא ארוכה, התחולל שיפור גדול במצבו הכלכלי של האברך (הסיפור פורסם בהרחבה ב'כפר חב"ד', גיליון 900, עמ' 246-247).
אכן יש אלוקים...
פעם התלונן פלוני ב'יחידות' (בשנת תשל"ד) לפני הרבי שהוא חש פחד במקום עבודתו. בתגובה אמר לו הרבי ('מקדש מלך', ד, עמ' תיח): "כשם שיש הקדוש-ברוך-הוא בחדר הזה כך הוא נמצא בכל מקום, ולכן אין ממה לפחד"...
"הוא אלוקינו.. ויגאלנו"
בהתוועדות כ' במנחם-אב תשכ"ד ניגש מישהו לרבי ואמר: "טייערער רבי (רבי יקר), הנני אולי המאושר מכל הנוכחים כאן, שכן הנני מביא לכם דרישת-שלום מכפר-חב"ד, ויזכני השם-יתברך לראותכם בביתי שבארץ-הקודש".
הרבי הגיב: "כן, לחיים, תיכף ינגנו 'הוא אלוקינו... ויגאלנו'".
האיש המשיך להכריז, והרבי אמר לו: אבל אתם תשירו עמם - והקהל התחיל לשיר בשמחה גדולה "הוא אלוקינו". כשגמרו לשיר צעק הנ"ל: "לחיים", והרבי ענה: "לחיים ולברכה". והמשיך הנ"ל, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
פרשת האוניות הישראליות
נושאי שיבת ציון וארץ-ישראל בתקופתנו היו בין הנושאים שנידונו רבות במסגרת הקשרים הענפים שקיים הרבי עם העסקן הדגול ר' שלמה-זלמן שרגאי (על חלק מהם סיפרנו במדור זה בגיליון תקמ"ג).
בי"א בתמוז תשט"ז (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' רסב-ג) שיגר הרבי לשרגאי את המברק הבא:
מהומה גדולה כאן בעניין האוניה הישראלית העומדת להפליג מכאן ערב שבת זה ובה נוסעים כיתות המאורגנות ממחלקת תרבות תורנית וכדומה ונוסף להנ"ל מסרבים להחזיר הממון לאלו שביטלו נסיעתם בכדי להימנע מחילול שבת... דעת הקהל הולך וסוער ותקוותי שכבודו יאחז באמצעים נמרצים לתקן כל הנ"ל. איסור ברור לנסוע בשבת באוניות האמורות ואין צורך בשקלא-וטריא כיוון שידוע לכל מכונאי שאין סכנת נפשות לעגן הספינה ואפילו לכבות המכונות למשך זמן שרוצים, וחזקה וברור שלא יעשו זה.
בכבוד ובברכה,
מנחם שניאורסאהן
"בעיה כללית"
כשבועיים לאחר-מכן כותב הרבי אל הרב יוסף-שלמה זווין (שם עמ' רצ): "אשר גם ממר שרגאי שי' מפריז נתקבלה גם-כן השאלה להרבנות הראשית באופן דחוף...".
מכתב מפורט ומקיף שיגר הרבי לשרגאי בד' במנחם-אב (שם עמ' שלג-ו) ובו עמד על פרטי הבעיה מצידה ההלכתי, והן מצד האפשרויות הטכניות. בתחילת המכתב הסביר הרבי כי הבעיה "אינה מצטמצמת עתה לעצם השאלה, אלא לובשת צורה של בעיה כללית המשקפת את היחס לתורתנו ולמצוותיה... ובפרט אצל הנוער... אם היישוב והמשטר הוא זה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או משטר נייטרלי אשר איש כל הישר בעיניו יעשה, או של הקצה השמאלי".
בסיום המכתב (בעמ' שלו) כותב הרבי:
וכיוון ששמא מילתא הוא, ועל אחריות כבודו (חלק מ)העלייה, בוודאי ינצל כל השפעתו ואפשרויותיו (שגדולות הן הרבה מאשר משער) לשמור מאות ואלפים מאחינו בני-ישראל מחילול שבת... ויהי-רצון שחפץ ה' בידו יצליח.
"ביודעי בתור מכונאי"...
בסיום שנת תשט"ז (שם עמ' תפב-ג) שיגר אליו הרבי שוב איגרת:
שלום וברכה,
קיבלתי מכתבו מכ"ב אלול, מפריס, וכן הפרישת-שלום על ידי הרב קירשבליום שי', ותשואות-חן על תשומת לבו.
ובהנוגע לעצם העניין, מוכרחני להודות כי עדיין לא נתקררה דעתי כלל... וגם עתה אבוא בקיצור הכי נמרץ, והוא:
...ביודעי בתור מכונאי אופן הנהלת האוניות ואופן הפעלתם שהוא דבר מפורש וידוע שאינו נותן כל ספק לפסק-דין בזה... וכיוון שכבודו כותב במכתבו בעצמו שעל-ידי הלחץ שלו עלה בידו לתקן כמה דברים, פשוט שגם בזה יש תקווה גדולה שיצליח באם יעשה במרץ הדרוש. והרי מכמה טעמים יכול כ' ללחוץ יותר מאשר יכולים אחרים.
ובמה שכותב אודות אלו שכתבו לו בשאלה האמורה, אשר לא קדושת השבת נגעה לנפשם אלא להזיק כו', מובן שאין תגובה זו מקילה את האיסור שבזה (וביחד עם זה) וגם הסכנה לבטחונה של אה"ק ת"ו, ובטחון יושביה, וככמה מאמרי רז"ל בדבר הקישור שבין שמירת שבת ובטחונם של הנ"ל, וסוגיא שלימה מוקדשת לזה במסכת שבת (קיט,ב) נוסף על כמה מאמרי רז"ל המפוזרים בתורתנו. ובוודאי לדכוותיה המראה-מקומות אך למותר.
סכנה נוספת על העניין מצד עצמו עוד על-ידי הידיעות בעיתונות והשמועות בכמה חוגים, אשר ישנם מתירים הפלגת האוניות והנסיעה בהם, כיוון שבהרווחים משתמשים לקניין נשק וכו'. ובוודאי ראה גם כ' הידיעה ב"הצופה" על-דבר הדיון שבין הרבנות הראשית ורב החובל האלפרין, ומזה לומדים גזירה שווה בניין אב ואפילו קל-וחומר שבתי החרושת שבאה"ק ת"ו מצווה עליהם לעבוד שבעה ימים בשבוע כו' וכו'.
דרך אגב, בהנוגע להעלייה מאפריקה שבה נגע במכתבו וגם היא נעשית על-ידי האוניות, קל בזה הסידור עוד יותר, כיון שהנסיעה מחופי אפריקה הצפונית ועד אה"ק יכולה להיעשות במשך ששה ימים, זאת אומרת, באם תפליג ביום הראשון תסור כל הבעיה בהנוגע לנסיעות אלו. ופשיטא אשר בזה לכ' הדיעה המוחלטת, כיוון שעתה הכל מודים שהעולים מאפריקה הם כולם חרדים לתורה ולמצוותיה.
ולקראת השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, הנני בזה להביע ברכתי לכ' ולכל אשר לו ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.
בכבוד ובברכה.
מלאכה דאורייתא
"דרך אגב" - כותב הרבי למר צבי הרכבי, יליד יקטרינוסלב ('מקדש מלך', כרך ג, עמ' קצג) - "כששוחחנו כאן עם מר ש.ז. שרגאי שי', כמובן נסבה השיחה גם על-דבר האוניות ועל-פי בקשתו שלחתי לו העתק מכתב - שמוסגר-בזה ועוד טופס מההעתקה (נשלח בפני עצמו)".
הנה כי כן, כותב הרבי בד' באדר תשי"ח (איגרות-קודש, כרך טז, עמ' שטז):
בהמשך לשיחתנו (וחליפת מכתבינו מאז) בהנוגע לשאלת האוניות, הנה אף שלא שמעתי שוב מכבוד-מעלתו על-דבר זה, אבל בטח עושה בזה ככל יכולתו מתאים למה שנדברנו. ומוסגר בזה - כמדובר - העתק מנוסח מכתבי באנגלית שנמנו בו כמה פרטים - אבל לא כולם - בהנוגע להנהלת אוניות שיש בהם מלאכה דאורייתא שאי-אפשר לבטל אותם בהנהלת איזו אוניה שהיא, לרבות הכי חדישות והכי "אוטומטיות"...
בכבוד ובברכה לבריאות ולבשורות-טובות.
עלייה בגשמיות תלוייה בעלייה ברוחניות
במסגרת מאמציו המרובים לפתור את בעיית הפלגת האוניות הישראליות בשבת-קודש, הרבי אינו מרפה וממשיך לעורר את שרגאי לפעול בעניין. באיגרות-קודש, כרך יז, עמ' קיח נדפס המכתב הבא:
ב"ה, כ"ב אייר, תשי"ח
ברוקלין
הוו"ח אי"א נו"נ רב פעלים ובעל מרץ וכו' הרש"ז שי'
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת מכתבו עם המצורף אליו, חוזרים והוראות בענייני כשרות ודת באוניות. כן נתקבל גם-כן מילואים להנ"ל הנשלח על-ידי משרדו, ותשואות-חן תשואות-חן על שימת לבבו בשולחו אליי כל האמור.
אף שאינו מזכיר על-דבר זה, תקוותי שבשעתו נתקבל מכתבי עם העתק ההוראה בהנוגע להמכונות או חלק מהמכונות, שמוכרח הפעלתם ביד, בכל יום כמה פעמים במשך המעת-לעת ובהתאם להאמור, בוודאי פעל כ' בהנוגע להוצאות פסק-דין ברור בהאמור. מתאים למה שנדבר כאן.
בכבוד ובברכה אשר סוף-סוף יזכה השי"ת ויצליח, אשר תהיה העלייה, עלייה בגשמיות ועלייה ברוחניות גם יחד, ובפרט שבהנוגע לעם ישראל זה בזה תלוי, שהרי גוי אחד הם בארץ, דהיינו שגם בענייני ארץ לא יפרדו מאחד האמת ח"ו (עיין איגרת-הקודש לרבנו הזקן סימן ט'), ותהיה ארץ-ישראל גבוה מכל הארצות, גם בגלוי לעיני כל הארץ, בכל המובנים, כי יקויים היעוד, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה וגו' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.
בכבוד ובברכה.
"תשובה אפשר לעשות בברוקלין"
העניין של 'אתחלתא דגאולה' עלה כמה פעמים במסגרת קשריו של הרבי עם שרגאי. הנה דוגמה אחת, מ'יחידות' משותפת של הלה עם מר דוד זכות (בחודש סיון תשכ"ד). זה האחרון פרסם את הדברים ב'דבר' מב' בתמוז תשל"א ('מקדש מלך', כרך ד, עמ' תיח-תיט). סביר להניח ששרגאי הוא ששאל את השאלות:
שאלה: מה אשנה לנכדי אם ישאלני מדוע אין המתפללים כל ימיהם על ציון וירושלים עולים בהמוניהם לשבת בארץ הבחירה שהיא עתה כולה בידינו, והוא הרבי שבעל השפעה הוא אינו עולה ואינו מעלה עמו גל גדול של שבי ציון?
מענה: עדיין אין אני רואה בכל אלה אתחלתא דגאולה ותשובה אפשר לעשות בברוקלין כאשר בירושלים.
כששואלים לעצתי בדבר עלייה לארץ-ישראל אני חוקר למצבו של השואל ועונה לו לפי הנסיבות: עובדה היא כי יש כפר של חסידים.
שאלה: תעודד עלייתם של יראים ושלמים והם ישפיעו דרך חבורתם בכנסת על הליכות המדינה.
מענה: הכנסת אינה יכולה לחוק חוקים. כבר הם נתונים לכל הדורות בשולחן-ערוך ובחושן-משפט. מי שחושב כי טיטוס הוא שהחריב את בית-המקדש והגלה את ישראל אפשר לו לחשוב כי כבר באה הגאולה. אך אלה היודעים כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, יודעים כי עוד לא עשינו תשובה וחטאינו לא נתכפרו והדור לא איכשר לגאולה.
"הרבי מליובאוויטש לא קיבל דעתי"...
במכתביו (עמ' 122) כותב שרגאי בין השאר:
"לפני הרבה שנים כתבתי מכתב לר' צבי יהודה זצ"ל, שהשימוש במושג משיחיות זר לנו ורק עלול להזיק. הוא לא קיבל דעתי. טען שהמשיחיות וחזון הם אותו הדבר, אלא שמשיחיות היא מסימני התקופה, ואני, גם אחרי הסברו, לא קיבלתי דעתו, ועד היום לא שיניתי דעתי. אין לערבב את שני המושגים, שלדעתי שונים הם.
"נגד ראיית המדינה כמשיח או כמשיחיות - התרעתי באסיפה פומבית בדבלין (שהשתתפו בה יותר מאלף איש) במוצאה של שבת שבה הוחלט בלייק-סאקסס על תקומתה מחדש של מדינת-ישראל, וחזרתי על כך עשרות פעמים. דבריי פורסמו אז, בתש"ח, ב'הצופה' ואחר-כך חזרתי עליהם בהזדמנויות שונות בכמה מספריי, קראתי לחזק בנו ולשנן לנו את האני מאמין בביאת המשיח.
"מתוך שאני רואה את הפועל המזרחי כמגשימה של הציונות הדתית בחיים, ומאמין שעל-ידי עלייה וכו' מקרבים את הגאולה, היינו שאם נעשה את כל אשר מוטל עלינו בגאולת הארץ ובבניינה נקרב את הגאולה - אני נכון לקבל את מה שקבעו רבותינו במדינת ישראל, בארץ ישראל - שתקומתה מחדש של מדינת ישראל היא ראשית צמיחת הגאולה, אני משתמש הרבה פעמים בביטוי שיש בתקומת המדינה משום פעמי-גאולה, אבל חס-לי לקשור זאת במשיחיות או במשיח ח"ו.
"אגב, הרבי מליובאוויטש אמר לי שהוא שולל את ההגדרה של ראשית הצמיחה כי 'ראשית הצמיחה', היתה מיד עם החורבן; הוא נטה לקבל את הנוסחה 'המשך תהליך הגאולה', כי תהליך הגאולה החל עם החורבן ונמשך עד שנזכה לביאת המשיח.
"הסברתי לו דעתי שצמיחה מתחילה בהסתר, באדמה, ואין רואים את ראשית הצמיחה, אותה אנו רואים כשהיא מתחילה לצאת מההסתר לאור העולם, אבל עוד רבה הדרך להשלמת הצמיחה, הוא לא קיבל את דעתי - לדעתו הנכון הוא 'המשך תהליך הגאולה'...".
"על פי הנקודות ... בעת שיחתנו"
באחת מאיגרותיו כותב לו הרבי:
אף-על-פי שאמרו חכמינו ז"ל עניי עירך קודמים, בכל זאת תקוותי חזקה אשר בזמן שהותו בחו"ל ובארצות-הברית ינצל את השפעתו במילואה לחיזוק הדת ברוח ישראל סבא והפצתה גם בחו"ל בכל מקום שידו מגעת ועל-פי הנקודות שדיברנו עליהן במשך שיחתנו.
הקמת כפר-חב"ד ב'
בכ"ח באדר תש"כ ('איגרות שלמה-זלמן שרגאי' עמ' 319) משגר שרגאי לרבי את האיגרת הבאה:
"לכבוד כקש"ת האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א
"ניו-יורק
"ברכת ד' מציון!
"בפגישתנו האחרונה נכנסה לאוזניי תרעומתו על כי טרם ניגשו לפעולה מעשית להקמת כפר-חב"ד ב', בשעה שמונחים כמאה אלף דולרים למטרה זו.
"לפני זמן מה ביקרתי בכפר-חב"ד ושוחחתי עם קהל חסידיו, ולאחר מכן השתתפתי בישיבת הוועדה בביתו של הרב המרא דאתרא, ובישיבה זו סוכם לגשת לפעולה להקמת כפר-חב"ד ב', אם יהיה זה רצונו של כבוד תורתו שליט"א, ואם יתן הסכמתו וברכתו לכך. כפי שביררתי, אפשר למצוא מספר אנשים מכפר-חב"ד הקיים שיעברו לכפר-חב"ד ב'. אפשר שגם אנשים מחסידיו המפוזרים בארץ יצטרפו, ואין ספק שאפשר למצוא מספר מאנשי שלומו בארה"ב ובארצות אחרות שיעלו ויבואו לכפר-חב"ד ב'. אני מוצא לנכון להעיר, כי דחיית הקמת כפר-חב"ד ב' עלולה להביא לידי כך, כי השטח המיועד למטרה הנ"ל יישמט מידינו בשביל יישובים אחרים הזועקים לאדמה באזור ההוא.
"באותה הישיבה נבחר ועד הפעולה בן חמישה חברים להקמת כפר-חב"ד ב' ואת הוועד מרכז מר מ"ז [=משה זלמן] שניאורסון. למותר לומר שאני מוכן לעמוד לימין הוועד ולעזור בכל מה שאוכל, כמו שאני עוזר בכלל לבניין הארץ ולעליית יהודים דתיים, ולעליית חסידים בפרט. אולם נדמה לי שרצוי שהדברים יימסרו למר שזר, שנמצא עכשיו בארצות-הברית, כדי שכשישוב נוכל לעשות הכל יחד.
"אשמח ואודה לכת"ר שליט"א אם יואיל לכבדני בתשובתו.
"בברכת מועדים לשמחה, חג שמח וכשר.
"בכבוד רב ובהוקרה
"שלמה-זלמן שרגאי".
"הטעות הכי מבהיל"
בימי ההגבלה של אותה שנה (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' שלא-ב) שיגר לו הרבי מכתב כללי-פרטי לחג השבועות ובשוליו באה התייחסות למכתב האמור:
בעתו קיבלתי מכתבו בהמשך לשיחתנו על-דבר כפר-חב"ד שני, ונתעכב המענה שלי, כי מיום ליום חיכיתי לידיעות נוספות, ואיתו רוב הסליחה. והידיעות שחכיתי עליהן הן בנוגע ההכנות וסידור העבודה על-ידי אנשים המתאימים לכך. וכשאקבלם אכתוב לכת"ר ובינתיים תשואות-חן עוד הפעם בעד הבטחתו לעזור מצדו ככל האפשר.
אגב, כשהיה כאן מר אברהם שי' הרצפלד, דיברתי איתו בעניין זה ובדרך כלל הביע אהדה לעניין והבטיח עזרתו אם יהיה צורך בה, ומכל-שכן וקל-וחומר בהנוגע לידידנו מר שזר שי'.
בהזדמנות זו ברצוני להוסיף שראיתי בעתונות שכ' ישתתף בכינוס שיתקיים בקשר עם הילולא המאתיים של הבעש"ט ז"ל, תקוותי שאחת התוצאות מהכינוס תהיה לבטל מעיקרא הטעות הכי מבהיל כאילו תורת החסידות, ובפרט תורת הבעש"ט, הקילה ח"ו בקיום המצוות בפועל, והאם דרושה הוכחה גדולה מזו שכשמזכירים שפלוני חסיד הוא הרי מיד עולה על דעתו של השומע שכיוון שכך מן הסתם פלוני מניח ב' זוגות תפילין, לובש ציצית כפולות שמונה, מאריך בתפלתו וכדומה. ולמרות האבסורדיות שב"האשמה" הנ"ל, רבים חללים הפילה.
מוסגר פה העתק מכתבי כללי מענינא דיומא, שתקוותי שימצא בו עניין.
ועוד בעניין זה - בנושא זה של הקמת כפר-חב"ד ב' כתב הרבי למר שרגאי כבר בכ"ט בסיוון תשח"י (איגרות-קודש, כרך יז, עמ' קצז):
ת"ח בעד מאמריו והחוברות ששלח לי, ובטח גם להבא יעשה כן ותודתי אמורה לו מראש.
גם מאשר אני קבלת מכתבו מכ"ה בסיוון, ומתאים לשיחתנו מודיעים לאנ"ש אשר באה"ק תיבנה ותיכונן על-ידי משיח צדקנו, כשיוסרו הקשויים שלהם בהנוגע ליסוד כפר-חב"ד שני באה"ק יבואו אתו בקשר ותקוותי שיסייע בידם.
על משמר ארץ-הקודש
"בביקורי האחרון בארצות-הברית הייתי אצל האדמו"ר מליובאוויטש שליט"א, הוא הביע את דעתו באופן הברור ביותר נגד הדעות השונות המנסרות באוויר העולם כאילו יש מקום לדון על הצעה להחזיר לערבים את שכם, ג'נין וטול-כרם. לדעתו ייצור הדבר משולש חדש של ערבים מזויינים, ואילו ערבים בשכם, ג'נין וטול-כרם שבתוך גבולות מדינת ישראל יהיו ערבים בלתי מזויינים" - כתב מר שרגאי בכ"ד באלול תשכ"ז ('איגרות שלמה-זלמן שרגאי' עמ' 293) למזכירות חוגי הצעירים של המפד"ל, תל-אביב.
ומיד בתום מלחמת ששת הימים (כ"ה באייר תשכ"ז) כתב (שם עמ' 31) אל מר א' גרינוולד בניו-יורק: "נכונים הדברים כפי שמסרו לך, שנתקבלו מברקים מהרבי מליובאוויטש... שיהודים לא יעזבו. הדברים עשו רושם עז, אין לי כל ספק שהמברקים הללו עשו את שלהם...".
"הגדושה" בברכת המזון
"לפני כשנה בערך - כתב שרגאי בי"ח בטבת תשכ"ד (שם עמ' 205) - דיברתי בארצות-הברית עם הרבי מליובאויטש שליט"א בעניין הזה והוא אמר לי שיש לו סידור הבעש"ט ושם באמת כתוב "הגדושה", הוא התפלא מאין ידע הרבי מטשעכאנאוו [בסידור התפילה "צלותא דאברהם" הופיע בתל-אביב לפני כמה שנים, בעמוד תק"כ] על נוסח זה של הבעש"ט".
חזית דתית לצורך הבחירות
ב'איגרות שלמה זלמן שרגאי' עמ' 26 נדפס המכתב הבא:
"כ"ו בניסן תשי"ט
"לכבוד האדמו"ר הרב הצדיק
"כבוד קדוש שמו תפארתו
"הרבי מליובאוויטש שליט"א
"ניו-יורק
"יברכך ה' מציון,
"חוזר אני למכתבו וברכתו לחג הפסח ואני מביע את תודתי הרבה ואת שמחתי. יהי-רצון שברכתו תתקיים לפי ניסוחו: שנזכה לעבודת ה' "כמצווה עלינו בתורתנו, תורת חיים" בכלל ובפרט, גם בחו"ל וגם בארץ-ישראל וגם במדינת-ישראל.
"בנוגע לחזית הדתית, אני מצטער צער רב שאין בידי לבשר לו בשורה טובה כמשאלתו וכמשאלתי, והייתי מעז לומר כמשאלתם של רוב בית ישראל הדתי במדינת-ישראל.
"הסיבה היא שהרב מבריסק שליט"א עומד בדעתו בגלוי ובסתר נגד חזית דתית, ואלה שדעתם אחרת בוכים באוהליהם ואינם מעיזים להמרות את פיו...
"אילו כבוד תורתו וגדולי הרבנים בארה"ב היו מביעים דעתם בגלוי בעד חזית דתית, ייתכן שזה היה מרתיע את הרב מבריסק ומחזק את ידי אלה שהם בעד חזית דתית.
"אשמח מאד אם כבוד תורתו יורה לי מה עליי ועל חבריי ועל כל אלה החושבים כמונו לעשות לשינוי המצב.
"בכבוד רב וביקר
"שלמה-זלמן שרגאי".
בנושא זה נתבע מר שרגאי על-ידי הרבי גם באיגרת מכ"ג באדר שני תשי"ט (איגרות-קודש, כרך יט, עמ' רצ-רצא): "מוכרחני להביע תמיהתי שעדיין לא נשמע כלום בענין חזית מאוחדת, וידוע לכבודו השקפתי שגם בבחירות הקודמות היה הכרח בחזית דתית מאוחדת... העדר העשייה בעוד מועד יוכל להביא היזק בל ישוער מראש" (בד בבד עם הבהרתו כי "דעתי ברורה בכל התוקף נגד חזית תמידית").
"ידיעותיו ממקור ראשון"
השורות הבאות מלמדות, בין השאר, על מידת ההשפעה של הרבי על אישים שעמהם עמד בקשר, כמו גם על מידת ההערצה שחשו הם כלפיו.
בח' ניסן תשמ"ב (עמ' 306-305) כותב רש"ז לפרופסור מרדכי ברויאר שליט"א: "לא אשוב לעניין של הרבי מליובאוויטש, אוסיף רק, שהוא עומד בקשר הדוק עם הממשלה היום, כמו שעמד בקשר הדוק עם ממשלת תנועת העבודה בזמנה, וידיעותיו, גם בענייני ביטחון, הוא ממקור ראשון. אף זאת: רבים קשריו עם אנשי השלטון בארה"ב, ולא על דעת עצמו. קשר זה היה קיים גם בשעה שתנועת העבודה היתה בשלטון אין זאת אומרת שמשום כך הוא מזדהה עם דעתו של השלטון; אף-על-פי-כן יש לו דעה משלו וזוהי זכותו...".
וכך כותב שרגאי לעסקן משה אונא (בי"ח במרחשוון תשמ"ה - שם, עמ' 53):
"יכול אדם להיות נאמן לחסידות ולחסידות ליובאוויטש, ונאמן לרבי מליובאוויטש שליט"א ולדרכו - ואני רואה עצמי כך - ויחד עם זה, מבחינת ארץ-ישראל, להיות נאמן לציונות הדתית ולקבל מרותה של הרבנות הראשית. אני בא מבית מדרשה של חסידות איזביצא-ראדזין, ועדיין אני דבוק בה, מהיום שנעשיתי לבר-מצווה ואבי מורי זצ"ל - שהכניסני בבית-מדרשה ולימדני תורה וגם משנת החסידות - הכניסני בהיכלו של בעל תפארת-יוסף זצ"ל ומאז לא חדלתי לקחת לקח מפי התפארת-יוסף זצ"ל, ואח"כ מהאדמו"ר האחרון, מקדש השם, רבי שמואל-שלמה זצוק"ל הי"ד, ומעולם לא הרגשתי סתירה, למשל, כשהייתי בא לחו"ל בענייני הציונות הדתית והפועל המזרחי, בין נאמנותי לציונות הדתית ולמשנה תורת ועבודה לבין דביקותי זו בחסידות.
"אבי מורי זצ"ל, שזכה עוד לקחת תורה מן האורחות-חיים זצוק"ל, ואביו, הוא זקני ר' יהודה-לייביש זצ"ל, שזכיתי לקחת תורה מפיו והוא זכה בהיותו ילד קטן להיות באיזביצא ולראות את מי-השלוח - נטעו בי יחד עם החסידות את הציונות הדתית, ללא סתירה לדביקותם בארחות חיים של חסידות איזביצא-ראדזין, למרות שאדמו"רי איזביצא-ראדזין לא היו מחסידי-הציונות הדתית. אף אני אינני רואה כל סתירה בין דביקותי בחסידות ונאמנותי לרבי מליובאוויטש שליט"א ודביקותי בציונות הדתית וברעיון תורה ועבודה, וקבלת הגדרתה של הרבנות הראשית בנוגע למדינת-ישראל.
"בברכה שלמה-זלמן שרגאי".
על ביקור שזר אצל הרבי
בה' בתשרי תשכ"ז (עמ' 216) מתכתב מר שרגאי עם הסופר מר חיים גרדה, ובין השאר הוא מביע דעתו בקשר לרעש שהתחולל (ראה ספר 'נשיא וחסיד' פרק שלושים וארבע) סביב ביקורו של זלמן שזר אצל הרבי:
"בנוגע לביקורו של הנשיא אצל הרבי מליובאוויטש: אני מסכים לעמדתך, ולא רק מן הטעמים שלך, ואינני רואה כל פגם שהנשיא ביקר אצל הרבי מליובאוויטש. אולם מה שצורם זה כל ההשערות שפורסמו בעתונות אם כן ילך או לא ילך, אם הרבי רוצה לבוא אליו או לא רוצה. דברים כאלה נאמרים בלחישה כמו "ברוך שם כבוד מלכותו" והטיפול הדיפלומטי בעניין זה הוא אשר פגע לדעתי גם בנשיא וגם ברבי מליובאוויטש".
סיפורים ומענות לרגל י׳- י״א שבט
סיפורים ומענות לרגל יו"ד שבט
סיפר הרה"ח הרב אברהם שי' שמטוב:
בשנת תשי"ג התקיימה באנגליה שמחת בר-המצווה של אחי, הרה"ח ר' ישראל שי' שמטוב. אבי, השד"ר המפורסם הרה"ח ר' בנציון שמטוב, ביקש לנצל את האירוע להאדרת שמה של תורת החסידות ונשיאיה, ברוח "יפוצו מעיינותיך חוצה", ועל כן כתב בנוסח ההזמנות ששיגר לקראת האירוע, שהוא מאחל לעצמו שהחתן יגדל ירא שמים חסיד ולמדן, על-פי כוונתו ורצונו של נשיאנו, כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש.
בלונדון התגורר באותם ימים עילוי צעיר גבה-קומה, והלה תמה לפשר הנוסח שכרך את משאלתו של האב לרצונו של בשר ודם.
ישב אפוא הצעיר וכתב לרבי איגרת ובה הביע את תמיהותיו וטענותיו. כעבור זמן מה קיבל מהרבי איגרת מענה לשאלותיו – נדפסה בשעתו בליקוטי שיחות (כרך ט' עמ' 272), ולאחר מכן ביתר-שלמות באגרות קודש (כרך ז' עמ' ריג-ריד), והיא ניתנת כאן בשלמותה:
ב"ה, י"א ניסן, תשי"ג. ברוקלין
שלום וברכה!
במענה על מכתבו מט"ז אדר, בו מעורר על-דבר נוסח הזמנה שקבל מהרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מוה"ר בן ציון שי' שם טוב שד"ר, אשר הנ"ל מתברך שבנו יהיה ירא שמים וחסיד ולמדן כפי כוונתי ורצוני. ובמילא הוקשה לו מהו התוכן לקשר איחול משאלות לב יהודי בכוונת ורצון בשר-ודם.
הנה ידוע דתפלה היא עבודה שבלב וכמאמר-רז"ל (תענית ב' ע"א), וצריכה להיות בדבור, ובמילא צריך שיהיה פיו ולבו שוין למען שתועיל התפלה. כן מובן מנוסח תפלתינו שכל שיפרט אדם תפלתו הרי זה משובח, ולא שיסתפק בתפלה כללית, שלכן מתפללים י"ב אמצעיות, ולא בקשה כוללת, וגם בברכות אלו גופא כמה פרטים מפורטים בכל אחת מהן, ובמילא אחד אשר אינו סומך על עצמו שיוכל לפרט תפלתו כדבעי מאיזה סיבה שתהיה ולפי דעתו נמצא אחד מידידיו הרוחש ומאחל לו כל טוב באמת, ויש לו הבנה במבוקשו יותר מפורטה ועמוקה, הרי הוא מנסח תפלתו ובקשתו שמתפלל שתתמלא בקשתו כפי כוונת ורצון פלוני. ומוצאים על דרך זה גם בהלכה בכמה וכמה ענינים, ומהם בהיתר עיסקא, שכותבים בהיתר עיסקא "כתקון חז"ל", וכותב זה אפילו עם הארץ, ומועיל על-פי דין תורה, כיון שמוסר דעתו לחז"ל.
ב) עוד זאת אשר מי יודע יצר לב האדם והתחבולות של היצר-הרע שאומן גדול הוא ובא לכל אחד ואחד לפי ענינו, וכמאמר רז"ל (שבת קה, ב), ובמילא מחפש לו כמה דרכים לבלבל את האדם, ובפרט בעת רצון כשחושש שתתקבל תפלתו, שיש מקום יותר לחשש שיבלבלו ויערב איזה פנייה בבקשתו ותפלתו, וככל שתגדל הבקשה בהרחקה מענינים גשמים, וכמו בבקשת הנ"ל שיהיה ירא שמים – ואינו מסתפק בזה אלא שיהיה עוד – חסיד – היינו לפנים משורת הדין אפילו של יראת-שמים, ואינו מסתפק בזה אלא מוסיף עוד – למדן, – היינו שישתמש בכח התורה להיות ירא-שמים וחסיד אשר התורה היא תורת אמת, שחסד אמר אל יברא, מובן שהיצר-הרע יחפש כל אשר בידו לבלבל התפלה, ואם אי אפשר בדבור, הרי על כל פנים בלב, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם סוף הלכות תמורה, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ומקצת יצרו הרע כו' ואף-על-פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ונחם כו', והעצה היחידה לזה הוא למסור תפלתו על דעת איש אחר שאינו נוגע בדבר ודורש טובתו, שאז הדבור והכוונה יחד יהלכו. וגם לזה כמה דוגמאות בנגלה, ואחת מהן היא מה שאמרו רז"ל (נדרים כ"ה ע"א) אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום.
ג) כן מקשה שלכאורה פשוט שהתפלה צריכה להיות דרך כלל להיות מעושי רצון השם יתברך מבלי להזכיר הדרך שרוצה בה. ובמחילת כת"ר, אינו כן. וכנ"ל שמכל נוסחי התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה יראה שמפרטים הבקשות והתפלות עד כמה שאפשר, ומה שלא פרטו עוד יותר הוא כדי שיהיה נוסח אחד לכל בני-ישראל, אבל גם נוסח זה מפורט הוא ביותר, וכנ"ל. – עיין רמב"ם הל' תפלה פ"א ופ"ו.
האמת אגיד שספק היה בידי אם לענות על השאלות או לא, כיון שלדאבוננו הנה בכל הזמנים ובפרט בזמננו זה נמצאים הרבה שכוונתם הקושיא (בפרט בדרך שלא הורגלו בה, וכששואלים הם את עצמם מפני מה משתמטים ממנה, הרי התירוץ היותר קל הוא לאמר שיש לו קושיות על הדרך). אשר אז אין תועלת כל כך בהתירוץ, כיון ששערי קושיות לא ננעלו, אבל כיון שאיני מכירו הרי אני מעמידו בחזקת כשרות שבודאי אין כוונתו אלא לטובה, היינו להסביר לו דבר שעדיין לא נזדמן לו במכתבי בני-אדם אף שנמצא בדוגמתו בכמה מקומות וכנ"ל.
בברכה לחג הפסח כשר ושמח.
נ.ב. כמובן, אם יש לו איזה הערות בהנ"ל, אתעניין לקרוא אותם, ואשתדל גם לענות עליהם, כפי יכולתי.
הערה: בדיוק הבאתי שתי דוגמאות הנ"ל, כי ענין השבועה – זהו ענין עבודת האדם המתחלת מעת הבר מצוה – שנעשה מושבע ועומד מהר סיני. והכוונה בזה היא – ריבית בהיתר עיסקא, וכמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ד"ה טעמה כי טוב סחרה, דשנת ה'תש"ט.
מוסגר פה העתק מכתבי כללי לחג הפסח הבא-עלינו-לטובה, אשר בטח יענין את כת"ר שי'.
פרט מעניין ראוי לציון:
הרבי מתבטא באיגרת "כיון שאיני מכירו". הסביר אחד מחשובי החסידים שהיה מודע לכל הפרשה, את פשר הביטוי בעובדה הבאה:
כותב המכתב התחכם ולא חתם את שמו המלא, אלא את שמו הפרטי בלבד ואת שם המשפחה שבה נקראה אימו... ולזאת רמז הרבי בכותבו "שאיני מכירו". לאברך זה נשארה פינה חמה לחסידי חב"ד ולנשיאה עד עצם היום הזה, דבר שבא לידי ביטוי בשעות מבחן.
לא לנטוש את המערכה
סיפר מזכירו של הרבי הרה"ח הר"ר בנימין ירחמיאל הלוי שי' קליין:
כשנפטר מר משה דיין אמר לי הרבי שצריך לדאוג שיאמרו אחריו קדיש. כמדומני שנתבקשתי למסור את הדברים לידידו מר יוסף שי' צ'חנובר.
היו מקרים נוספים שהרבי ביקש לדאוג לנפטרים מסויימים שיאמרו אחריהם קדיש.
מקרה אחד, שככל הנראה מדובר בקרוב משפחתו של הרבי, מצאנו באגרות קודש (כרך כג עמ' תיא):
ארשה לעצמי לשאול מכבודו הנעשה בנוגע לאמירת קדיש וכיוצא בזה? ומובן שאם גם בזה ישנן הוצאות עלי לסלקן בצירוף תודתי על הטירחה בדבר.
עוד נאמר שם: "וברצוני לשלם הוצאות הכספיות הכרוכות בזה [=העמדת מצבה]", ומציין עוד: "ובטוחני שזה היה גם-כן רצון אמי הרבנית הכ"מ".
מבחוץ לא יוכל לתקן
מעשה באחד מחשובי אנ"ש, שעל-פי הוראת הרבי היה חבר בהנהלת תנועה ציונית מסויימת. לימים ביקש לעזוב, מפני שלדעתו העניינים שם לא התנהלו כשורה מבחינת מִנהל תקין וכו', וגם מהסיבה שלדבריו כבר לא הייתה לו כל-כך השפעה.
הנה תשובת הרבי (פרסום ראשון):
אזכיר על הציון
כמובן גדול החילוק בין כניסה בתחלה לבין יציאה – ולאחרי שהות של כמה שנים. ובפרט בעת משבר וחפוש עוולות (ולאו דווקא – כאלה שיש להם יסוד).
שתתפרש היציאה על-ידי פ[לוני] ופ[לוני] כפי רצונם הם וכו'. וד[י] ל[מבין]
מבחוץ – בוודאי לא יוכל לתקן מאומה.
מה ההכרח להחליט בענין יציאה דווקא עתה?
לבשר בשורות משמחות
לא פעם הזכיר הרבי את פתגם חותנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בעניין 'צרות חסידים' [=חסידים של צרות], שבשעה שיש בעיות ממהרים לפנות אל הרבי, ואילו כאשר העניינים מסתדרים שוכחים לכתוב ולהודיע על דברים טובים [ראה לקוטי שיחות כרך יא עמ' 174 בשינוי סגנון, וראה 'פרדס חב"ד' גיליון 2 עמ' 106].
הנה קטע ממכתבו של הרבי לאחד מחשובי החסידים בנושא דומה:
פליאה עליו ותמי[הה] שע[ל] ד[בר] "הרעש" דמשפחת... שי' הודיע כמה פעמים, ושביקרו בא[רץ] הק[ודש] ת[בנה] ו[תכונן] ושבאו שם לעמק השווה וכו' – לאו דוקא.
הרב גרינגלאס ע"ה מסר פעם אחת לרבי ספר של מחבר חשוב. הרבי ציין הערות אחדות, וכתב לו:
מצורף-בזה קצת הערות (ובודאי ימסרם בדרך נועם וכו').
חינוך ילדי חב"ד – במוסדות חב"ד
ככלל קבע הרבי (ליקוטי שיחות כרך כב עמ' 417):
פשוט שצריך להיות חינוך בני ובנות אנ"ש במוסדות חינוך חבדיים בכל שלבי הגיל שלהם.
מובן ששמעתי על דבר כמה וכמה מאנ"ש שי' שנוהגים אחרת – ולא עוד אלא ש"מלבישים" את זה באיצטלא של יראת שמים – ומצטער אני עליהם ועוד יותר על יוצאי חלציהם שי' – שהרי אלה הצאן – מה חטאו.
ויהי רצון שגם על אלה הנחשלים יערה רוח ממרום וכו'.
בה' אלול תשכ"ה כתב הרבי לאחד מאנ"ש ('האמת והשלום אהבו' עמ' 110):
במענה לשאלתו – השקפתי בנוגע לחינוך בני ובנות כל אלה השייכים באיזה אופן שיהיה לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שצריך להיות במוסדותיו. וכיון שכן צריך להיות – בודאי שישנה האפשרויות לזה, אף שלפעמים דרושה השתדלות יותר מהרגיל, אָבער גאָר ווייט פון [=אבל עדיין רחוק מ] מסירות נפש – כפי שיש כמה שרוצים לתרץ את עצמם בזה.
מעשה באחד מאנ"ש שב'יחידות' שלו אצל הרבי התאונן שנמנע ממנו מפני סיבה מסויימת לשלוח את בנו לתלמוד-תורה החב"די שבעירו. פני הרבי הרצינו. הרבי עצם את עיניו הקדושות ואמר (בניגון – תוכן הדברים בלבד):
איתא במדרש על הפסוק "ארזי לבנון אשר נטע" – לכאורה היה צריך להיות כתוב אשר נטע ארזי לבנון? – אלא שארזי לבנון המיוחדים בגובהם, על-ידי נטיעתם במקום אחד, אפשר להעבירם אחר כך למקום אחר.
כאן הוסיף הרבי ופנה אל האב בנימת הרגעה: "הוא עוד ילמד ב'תומכי תמימים', ויהיה לכם נחת חסידותי ממנו! [וכן היה].
זכור אשר עשה לך עמלק
בשנת תשי"ז נתבקש אחד מפרחי החסידים, הת' שלום שי' יעקסון, להביא פריטים מהמכולת של הרה"ח ר' יענקל ליפסקר אל בית הרבי.
כשהגיע אל הבית עבר במסדרון, בדרכו להניח את הדברים במקום שבו הודרך להניחם. הוא הבחין כי על הקיר תלויה תמונה שבה נראה חייל נאצי שורף את זקנו של יהודי. זו היתה תמונת ליטוגרפיה מודפסת, שנמכרה באותן שנים בחנויות, והיא התנוססה בביתו של הרבי.
סיפר הרה"ח הרב אברהם שי' שמטוב:
בשנת תשי"ג התקיימה באנגליה שמחת בר-המצווה של אחי, הרה"ח ר' ישראל שי' שמטוב. אבי, השד"ר המפורסם הרה"ח ר' בנציון שמטוב, ביקש לנצל את האירוע להאדרת שמה של תורת החסידות ונשיאיה, ברוח "יפוצו מעיינותיך חוצה", ועל כן כתב בנוסח ההזמנות ששיגר לקראת האירוע, שהוא מאחל לעצמו שהחתן יגדל ירא שמים חסיד ולמדן, על-פי כוונתו ורצונו של נשיאנו, כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש.
בלונדון התגורר באותם ימים עילוי צעיר גבה-קומה, והלה תמה לפשר הנוסח שכרך את משאלתו של האב לרצונו של בשר ודם.
ישב אפוא הצעיר וכתב לרבי איגרת ובה הביע את תמיהותיו וטענותיו. כעבור זמן מה קיבל מהרבי איגרת מענה לשאלותיו – נדפסה בשעתו בליקוטי שיחות (כרך ט' עמ' 272), ולאחר מכן ביתר-שלמות באגרות קודש (כרך ז' עמ' ריג-ריד), והיא ניתנת כאן בשלמותה:
ב"ה, י"א ניסן, תשי"ג. ברוקלין
שלום וברכה!
במענה על מכתבו מט"ז אדר, בו מעורר על-דבר נוסח הזמנה שקבל מהרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מוה"ר בן ציון שי' שם טוב שד"ר, אשר הנ"ל מתברך שבנו יהיה ירא שמים וחסיד ולמדן כפי כוונתי ורצוני. ובמילא הוקשה לו מהו התוכן לקשר איחול משאלות לב יהודי בכוונת ורצון בשר-ודם.
הנה ידוע דתפלה היא עבודה שבלב וכמאמר-רז"ל (תענית ב' ע"א), וצריכה להיות בדבור, ובמילא צריך שיהיה פיו ולבו שוין למען שתועיל התפלה. כן מובן מנוסח תפלתינו שכל שיפרט אדם תפלתו הרי זה משובח, ולא שיסתפק בתפלה כללית, שלכן מתפללים י"ב אמצעיות, ולא בקשה כוללת, וגם בברכות אלו גופא כמה פרטים מפורטים בכל אחת מהן, ובמילא אחד אשר אינו סומך על עצמו שיוכל לפרט תפלתו כדבעי מאיזה סיבה שתהיה ולפי דעתו נמצא אחד מידידיו הרוחש ומאחל לו כל טוב באמת, ויש לו הבנה במבוקשו יותר מפורטה ועמוקה, הרי הוא מנסח תפלתו ובקשתו שמתפלל שתתמלא בקשתו כפי כוונת ורצון פלוני. ומוצאים על דרך זה גם בהלכה בכמה וכמה ענינים, ומהם בהיתר עיסקא, שכותבים בהיתר עיסקא "כתקון חז"ל", וכותב זה אפילו עם הארץ, ומועיל על-פי דין תורה, כיון שמוסר דעתו לחז"ל.
ב) עוד זאת אשר מי יודע יצר לב האדם והתחבולות של היצר-הרע שאומן גדול הוא ובא לכל אחד ואחד לפי ענינו, וכמאמר רז"ל (שבת קה, ב), ובמילא מחפש לו כמה דרכים לבלבל את האדם, ובפרט בעת רצון כשחושש שתתקבל תפלתו, שיש מקום יותר לחשש שיבלבלו ויערב איזה פנייה בבקשתו ותפלתו, וככל שתגדל הבקשה בהרחקה מענינים גשמים, וכמו בבקשת הנ"ל שיהיה ירא שמים – ואינו מסתפק בזה אלא שיהיה עוד – חסיד – היינו לפנים משורת הדין אפילו של יראת-שמים, ואינו מסתפק בזה אלא מוסיף עוד – למדן, – היינו שישתמש בכח התורה להיות ירא-שמים וחסיד אשר התורה היא תורת אמת, שחסד אמר אל יברא, מובן שהיצר-הרע יחפש כל אשר בידו לבלבל התפלה, ואם אי אפשר בדבור, הרי על כל פנים בלב, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם סוף הלכות תמורה, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ומקצת יצרו הרע כו' ואף-על-פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו ונחם כו', והעצה היחידה לזה הוא למסור תפלתו על דעת איש אחר שאינו נוגע בדבר ודורש טובתו, שאז הדבור והכוונה יחד יהלכו. וגם לזה כמה דוגמאות בנגלה, ואחת מהן היא מה שאמרו רז"ל (נדרים כ"ה ע"א) אמר להם הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום.
ג) כן מקשה שלכאורה פשוט שהתפלה צריכה להיות דרך כלל להיות מעושי רצון השם יתברך מבלי להזכיר הדרך שרוצה בה. ובמחילת כת"ר, אינו כן. וכנ"ל שמכל נוסחי התפלה שתקנו אנשי כנסת הגדולה יראה שמפרטים הבקשות והתפלות עד כמה שאפשר, ומה שלא פרטו עוד יותר הוא כדי שיהיה נוסח אחד לכל בני-ישראל, אבל גם נוסח זה מפורט הוא ביותר, וכנ"ל. – עיין רמב"ם הל' תפלה פ"א ופ"ו.
האמת אגיד שספק היה בידי אם לענות על השאלות או לא, כיון שלדאבוננו הנה בכל הזמנים ובפרט בזמננו זה נמצאים הרבה שכוונתם הקושיא (בפרט בדרך שלא הורגלו בה, וכששואלים הם את עצמם מפני מה משתמטים ממנה, הרי התירוץ היותר קל הוא לאמר שיש לו קושיות על הדרך). אשר אז אין תועלת כל כך בהתירוץ, כיון ששערי קושיות לא ננעלו, אבל כיון שאיני מכירו הרי אני מעמידו בחזקת כשרות שבודאי אין כוונתו אלא לטובה, היינו להסביר לו דבר שעדיין לא נזדמן לו במכתבי בני-אדם אף שנמצא בדוגמתו בכמה מקומות וכנ"ל.
בברכה לחג הפסח כשר ושמח.
נ.ב. כמובן, אם יש לו איזה הערות בהנ"ל, אתעניין לקרוא אותם, ואשתדל גם לענות עליהם, כפי יכולתי.
הערה: בדיוק הבאתי שתי דוגמאות הנ"ל, כי ענין השבועה – זהו ענין עבודת האדם המתחלת מעת הבר מצוה – שנעשה מושבע ועומד מהר סיני. והכוונה בזה היא – ריבית בהיתר עיסקא, וכמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ד"ה טעמה כי טוב סחרה, דשנת ה'תש"ט.
מוסגר פה העתק מכתבי כללי לחג הפסח הבא-עלינו-לטובה, אשר בטח יענין את כת"ר שי'.
פרט מעניין ראוי לציון:
הרבי מתבטא באיגרת "כיון שאיני מכירו". הסביר אחד מחשובי החסידים שהיה מודע לכל הפרשה, את פשר הביטוי בעובדה הבאה:
כותב המכתב התחכם ולא חתם את שמו המלא, אלא את שמו הפרטי בלבד ואת שם המשפחה שבה נקראה אימו... ולזאת רמז הרבי בכותבו "שאיני מכירו". לאברך זה נשארה פינה חמה לחסידי חב"ד ולנשיאה עד עצם היום הזה, דבר שבא לידי ביטוי בשעות מבחן.
לא לנטוש את המערכה
סיפר מזכירו של הרבי הרה"ח הר"ר בנימין ירחמיאל הלוי שי' קליין:
כשנפטר מר משה דיין אמר לי הרבי שצריך לדאוג שיאמרו אחריו קדיש. כמדומני שנתבקשתי למסור את הדברים לידידו מר יוסף שי' צ'חנובר.
היו מקרים נוספים שהרבי ביקש לדאוג לנפטרים מסויימים שיאמרו אחריהם קדיש.
מקרה אחד, שככל הנראה מדובר בקרוב משפחתו של הרבי, מצאנו באגרות קודש (כרך כג עמ' תיא):
ארשה לעצמי לשאול מכבודו הנעשה בנוגע לאמירת קדיש וכיוצא בזה? ומובן שאם גם בזה ישנן הוצאות עלי לסלקן בצירוף תודתי על הטירחה בדבר.
עוד נאמר שם: "וברצוני לשלם הוצאות הכספיות הכרוכות בזה [=העמדת מצבה]", ומציין עוד: "ובטוחני שזה היה גם-כן רצון אמי הרבנית הכ"מ".
מבחוץ לא יוכל לתקן
מעשה באחד מחשובי אנ"ש, שעל-פי הוראת הרבי היה חבר בהנהלת תנועה ציונית מסויימת. לימים ביקש לעזוב, מפני שלדעתו העניינים שם לא התנהלו כשורה מבחינת מִנהל תקין וכו', וגם מהסיבה שלדבריו כבר לא הייתה לו כל-כך השפעה.
הנה תשובת הרבי (פרסום ראשון):
אזכיר על הציון
כמובן גדול החילוק בין כניסה בתחלה לבין יציאה – ולאחרי שהות של כמה שנים. ובפרט בעת משבר וחפוש עוולות (ולאו דווקא – כאלה שיש להם יסוד).
שתתפרש היציאה על-ידי פ[לוני] ופ[לוני] כפי רצונם הם וכו'. וד[י] ל[מבין]
מבחוץ – בוודאי לא יוכל לתקן מאומה.
מה ההכרח להחליט בענין יציאה דווקא עתה?
לבשר בשורות משמחות
לא פעם הזכיר הרבי את פתגם חותנו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בעניין 'צרות חסידים' [=חסידים של צרות], שבשעה שיש בעיות ממהרים לפנות אל הרבי, ואילו כאשר העניינים מסתדרים שוכחים לכתוב ולהודיע על דברים טובים [ראה לקוטי שיחות כרך יא עמ' 174 בשינוי סגנון, וראה 'פרדס חב"ד' גיליון 2 עמ' 106].
הנה קטע ממכתבו של הרבי לאחד מחשובי החסידים בנושא דומה:
פליאה עליו ותמי[הה] שע[ל] ד[בר] "הרעש" דמשפחת... שי' הודיע כמה פעמים, ושביקרו בא[רץ] הק[ודש] ת[בנה] ו[תכונן] ושבאו שם לעמק השווה וכו' – לאו דוקא.
הרב גרינגלאס ע"ה מסר פעם אחת לרבי ספר של מחבר חשוב. הרבי ציין הערות אחדות, וכתב לו:
מצורף-בזה קצת הערות (ובודאי ימסרם בדרך נועם וכו').
חינוך ילדי חב"ד – במוסדות חב"ד
ככלל קבע הרבי (ליקוטי שיחות כרך כב עמ' 417):
פשוט שצריך להיות חינוך בני ובנות אנ"ש במוסדות חינוך חבדיים בכל שלבי הגיל שלהם.
מובן ששמעתי על דבר כמה וכמה מאנ"ש שי' שנוהגים אחרת – ולא עוד אלא ש"מלבישים" את זה באיצטלא של יראת שמים – ומצטער אני עליהם ועוד יותר על יוצאי חלציהם שי' – שהרי אלה הצאן – מה חטאו.
ויהי רצון שגם על אלה הנחשלים יערה רוח ממרום וכו'.
בה' אלול תשכ"ה כתב הרבי לאחד מאנ"ש ('האמת והשלום אהבו' עמ' 110):
במענה לשאלתו – השקפתי בנוגע לחינוך בני ובנות כל אלה השייכים באיזה אופן שיהיה לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שצריך להיות במוסדותיו. וכיון שכן צריך להיות – בודאי שישנה האפשרויות לזה, אף שלפעמים דרושה השתדלות יותר מהרגיל, אָבער גאָר ווייט פון [=אבל עדיין רחוק מ] מסירות נפש – כפי שיש כמה שרוצים לתרץ את עצמם בזה.
מעשה באחד מאנ"ש שב'יחידות' שלו אצל הרבי התאונן שנמנע ממנו מפני סיבה מסויימת לשלוח את בנו לתלמוד-תורה החב"די שבעירו. פני הרבי הרצינו. הרבי עצם את עיניו הקדושות ואמר (בניגון – תוכן הדברים בלבד):
איתא במדרש על הפסוק "ארזי לבנון אשר נטע" – לכאורה היה צריך להיות כתוב אשר נטע ארזי לבנון? – אלא שארזי לבנון המיוחדים בגובהם, על-ידי נטיעתם במקום אחד, אפשר להעבירם אחר כך למקום אחר.
כאן הוסיף הרבי ופנה אל האב בנימת הרגעה: "הוא עוד ילמד ב'תומכי תמימים', ויהיה לכם נחת חסידותי ממנו! [וכן היה].
זכור אשר עשה לך עמלק
בשנת תשי"ז נתבקש אחד מפרחי החסידים, הת' שלום שי' יעקסון, להביא פריטים מהמכולת של הרה"ח ר' יענקל ליפסקר אל בית הרבי.
כשהגיע אל הבית עבר במסדרון, בדרכו להניח את הדברים במקום שבו הודרך להניחם. הוא הבחין כי על הקיר תלויה תמונה שבה נראה חייל נאצי שורף את זקנו של יהודי. זו היתה תמונת ליטוגרפיה מודפסת, שנמכרה באותן שנים בחנויות, והיא התנוססה בביתו של הרבי.
הרבי בהתייחסות לנשיאותו- מאמר מיוחד
נפתח בדברים שאמר הרבי ביום שמחת-תורה תשט"ז (תורת מנחם כרך טו עמ' 162), והתייחסו לעניין הנשיאות ודור השביעי:
מה עוד יכולני לעשות? הנני עושה מה שביכולתי, ולכל הפחות – מה שנראה לי שביכולתי לעשות, ולא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי..., העיקר – שיושלמו כל העניינים שצריכים להעשות.
ואחר-כך אמר:
יש פסוק "אל תאמר גו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" – אין זו "חכמה" לומר שבשנים שעברו ("אַמאָליקע יאָרן") היה טוב יותר מעכשיו; כאשר נמצאים בזמן דעכשיו שבו רוצה הקב"ה שיהיה באופן כך וכך, הרי זה ראיה שבזמן זה מוכרחים, כביכול, להיזקק לאנשים מסויימים, שהם ימלאו את השליחות העליונה – גם אם זוהי שליחות קטנה יותר.
צריכים לידע את האחריות – והזכות – המוטלת על כל אחד ואחד מהנמצאים בזמן הזה, שצריך למלא את הכוונה העליונה בזמן הזה, עם הכוחות שנתנו לו, אבל עליו – לכל הפחות – לנצל את הכוחות שנותנים לו במילואם.
וכדי שנוכל לנצל את הכוחות במילואם . . זקוק הוא לקבל הוראה ממקום שלמעלה מכוחות אלו, שמשם ניתן לו פסק-דין כיצד להתנהג ומה לעשות עם כוחות אלו. – על כוחות אלו (שניתנו לו) לבדם, אינו יכול לסמוך, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"!
ובכן: אלה שהם מוצלחים, ומסוגלים לשמוע ממישהו ולקבל הוראה כיצד להתנהג – תבוא עליהם ברכה, ומה גם שעל-ידי זה עבודתם היא בנקל יותר, כיוון שאינם צריכים לסמוך על שכלם הם, בהיותם מסוגלים לשמוע ממי שהוא למעלה מהם – על כל פנים מישהו שהם חושבים שהוא למעלה מהם – ולקבל הוראה בנוגע להנהגתם...
הקיים מצב של "בין מלכא למלכא"?
באיגרת מיום ל' תשרי תשח"י (תרגום חופשי מאנגלית, נדפס גם ב'תשורה' י"ד תמוז תשנ"ט עמ' 13) כתב הרבי לנערה ששאלה:
שאלת לפני כמה זמן קיבלתי על עצמי את תפקידי הנוכחי. לאחר שהסתיימה שנת האבלות על פטירתו של מורי חמי זצ"ל ביום י' שבט תש"י.
אולם בכמה הזדמנויות ציין הרבי את תפקידו – התחלת נשיאותו – מאז י' שבט תש"י.
דומה כי אין סתירה בין השניים: במובן הרוחני אין ספק שהרבי מילא את המקום מיד, בעוד שבגלוי רק ב"תשי"א – יו"ד שבט – מקבל הנשיאות. אומר מאמר הראשון ד"ה באתי לגני" (כפי שנעתק ב'שושלת היחס' בספר 'היום-יום').
ולכן כבר ב"תש"י" – "עוסק במרץ גדול בהרחבת והתפשטות מוסדות התורה והחינוך שנתייסדו על-ידי כ"ק אדמו"ר חותני. מייסד בתי ספר "אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש" במדינות צפון אפריקה" (ב'היום-יום' שם).
בהזדמנות אחרת, שבת קודש פרשת שמיני תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 183), אמר הרבי, כשקולו נקטע מהתרגשות:
כאשר מתבוננים בגדלותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובכך שהשאיר אותנו...
- אינני יודע למה עשה ה' ככה, אבל, כן הוא המצב בפועל.. הרי אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת... ובכל אופן, בנוגע להענינים שקיבלתי על עצמי, שזוהי שליחותי בעלמא דין, משתדל הנני שיהיו בחסד וברחמים...
מנהיגות רבי היא עניין רוחני אלוקי
ב'יחידות' מרתקת שהתקיימה ביום ה' כ"ג מנחם אב תשי"ט, למנהלי ארגון "הלל" (נדפסה בתשורה מיום ז' תמוז תשס"ח), נשאל הרבי על-ידי אחד הנוכחים:
שאלה: מה ההסבר לעובדה שהבחנתי בה, שהנהגת ליובאוויטש עברה מדור לדור דרך בת ולא דרך בן?
הרבי: מסתמא כוונתך לאחר הסתלקות בנו של רבינו הזקן. היו לו שני בנים, אך הם הפצירו בחתנו לקבל עליו את ההנהגה.
שאלה: האם המנהיגות נקבעת על-פי עקרונות ולא על-פי ירושה?
תשובת הרבי: רק על-פי עקרונות; רק מי שיש בו ההתאמה והנטייה בכיוון מסויים. מי שיש לו אב שהקדיש את עצמו וכל ימי חייו לעקרונות מסויימים, כך שהם חדרו וחלחלו בעצם מציאותו – מן ההכרח שהדבר יחדור ויחלחל גם לרעייתו ולילדיו. כשאדם חדור בעיקרון מסויים, הראשונים שיושפעו מכך יהיו בנו ובתו; ואם הנושא הוא תורה או קבלה, אזי הבן מתאים לכך יותר מהבת.
הסיבה לכך שהבן מקבל עליו את ההנהגה היא – לא מפני שהוא בנו של המנהיג, אלא מפני שיש בו המידה הגדולה ביותר של צדקות, חינוך והתלהבות שקיבל מאביו ומסביבתו, ולכן יש לו סיכוי גדול יותר.
הצמח-צדק היה יתום מהשנה השלישית לחייו ורבינו הזקן טיפל בחינוכו באופו אישי; ולכן היתה לו אפשרות רבה יותר לקבל חינוך זה, אפילו יותר מבניו של אדמו"ר האמצעי.
הסבר זה הוא עבור אדם משכיל. חסיד צריך לקבל הסבר רוחני יותר: מהותו של 'רבי' אינה נקבעת על-ידי עניינים מקריים או זמניים, אלא על-ידי דברים שמלמעלה מאתנו. בנו של המגיד ממזריטש שימש ממלא-מקומו למשך חמש שנים בלבד, ולאחר-מכן נפטר; הדבר אינו תלוי בעניין גשמי, אלא בעניין רוחני ואלוקי.
זה אותו רבי...
בהתוועדות ש"פ מקץ זאת חנוכה תשי"ג (תורת מנחם כרך ז, עמ' 264), התבטא הרבי בפנותו לאחד המסובים:
זה אותו הרבי, עם אותן ההנהגות, אלא שהתלבש בלבושים אחרים – לבושים מאירים יותר... ואם-כן, מה איכפת לכם, העיקר שזה אותו הרבי.
בהזדמנות אחרת בשנת תשכ"ח התבטא הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ח כרך ב, עמ' 350):
לפני שמונה עשרה שנים לא תרתי אחר הכבוד, וגם כיום אין הדבר חסר לי. והלוואי גם אחר כך!.. אין רצוני בכבוד, ולא את אשר יש לשלם עבורו, "לא מהם ולא מהמונם"..
בהתבטאות הרבי משבת-קודש פרשת וישב תשכ"ד ('שיחות קודש' תשכ"ד עמ' 121), התייחס לציפיותיו מהחסידים:
זוהי גם הסיבה שתובעים ללא הרף ("מען האַלט אין איין מאָנען") .. במשך ארבע עשרה שנים היה כבר למעלה ממאה פעמים, והתוצאה עדיין אינה ניכרת...
ועוד ביטוי משנת תשכ"ה ('שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 87): "כבר חמש-עשרה שנה שמדברים"...
משנה לשנה רק הולך ומתווסף
בפתיחת התוועדות יו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 780) סקר הרבי את שלושים ושתיים שנות נשיאותו מאז תש"י, והתייחס לדברים הטובים והפכם שאירעו בהם:
שלושים ושתיים השנים האחרונות היו שנים בעלי עושר רב בתוכן ובמאורעות מיוחדים – שבזמנים רגלים היו מאורעות הנ"ל צריכים להתפרס על משך ריבוי שנים (הרבה יותר מאשר שלושים ושתיים שנה).
וכפי שרואים במוחש את המאורעות והשינויים כו' שהיו במשך שלושים ושתיים השנים האחרונות – הן שינויים לטוב, והן שינויים בכיוון ההפכי. וכאמור לעיל – משך הזמן שבו אירעו מאורעות ושינויים אלו (שלושים ושתיים שנים) – הוא קצר ביותר לפי ערך המאורעות והשינויים כו'. ובזמנים רגילים דרוש משך זמן ארוך ביותר, ריבוי שנים, כדי להכיל בקרבם את כל המאורעות והשינויים שהיו במשך זמן זה.
ועל-פי זה נמצא שהמרחק בן ימינו אלו ליום ההסתלקות של כ"ק מו"ח אדמו"ר (יו"ד שבט תש"י) הוא יותר (באיכות) מאשר שלושים ושתים שנה, כי שלושים ושתיים שנים הנ"ל מכילים בקרבם מאורעות ועניינים המתאימים למספר שנים גדול יותר.
אף-על-פי-כן רואים בפועל שריבוי יהודים התאספו יחד בקשר למאורע זה, בהיותם "עם חכם ונבון", ובידעם שמדובר אודות מאורע שהיה בעבר, ולא רק "בעבר" מבחינת מספר השנים, אלא גם מעמד ומצב שונה לגמרי מהמעמד ומצב שבהווה, ואף אל פי כן מתאספים הם יחד מרצונם הטוב, ובטוב לבב (מבלי הבט על הטירחא שבדבר).
ויתירה מזו:
משנה לשנה גדל והולך מספר המשתתפים בהתוועדות [הקשורה עם מאורע הנ"ל] , ומובן בפשטות שכאשר ישנה הוספה במספר בני-ישראל (בכמות) ישנה הוספה גם באיכות...
...והביאור בזה:
עצם העובדה שזכרון מאורע הנ"ל מהוה גורם משיכה לריבוי יהודים, מכמה וכמה חוגים שבישראל, שיבואו כולם להשתתף בהתוועדות זו, ובאופן שמספרם הולך וגדל משנה לשנה – הרי זה גופא הוכחה אמיתית שמאורע הנ"ל אינו נחלת העבר בלבד, אלא זהו ענין השייך להווה.
ובהקדים:
ישנם ענינים שמידי שנה בשנה נוסף בהם עוד יותר. היינו, לא זו בלבד שאינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף בהם עילוי גדול יותר, ולדוגמא: "יין ישן דעת זקנים נוחה הימנו" (מגילה טז,ב) וכיוצא-בזה.
'זרעו בחיים' הם ההוכחה לנצחיותו
זאת אומרת: כאשר רוצים לדעת אם המשך הזמן וריבוי השנים גורם חלישות בדבר, או אדרבה, שעל-ידי זה נוסף עילוי גדול יותר – הרי זה תלוי במהות הענין שאודותיו מדובר, ובמהותם של האנשים שאודותם מדובר.
ובנוגע לעניננו:
כאשר מדובר אודות יום הילולא של צדיק שתפקידו ושליחותו והנהגתו בפועל היו, לסייע ולהוסיף חיות אצל כל אחד-ואחד מבני-ישראל, הן חיות רוחנית והן חיות גשמית. כידוע לכל – פעולותיו באופן דמסירת נפש (כאשר היו זקוקים להגיע למסירות נפש), כדי לסייע לכל יהודי בכל האופנים האפשריים, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.
וחינך והדריך את כל ההולכים בדרכיו באופן ד"זרעו בחיים", היינו, שגם הם יעסקו בהפצת "חיים" אמיתיים, הן ברוחניות והן בגשמיות, בכל מקום שידם מגעת, זאת אומרת, נוסף על עבודתם בעצמם יהיו הם "נרות להאיר", והנהגתם תהיה באופן ד"טופח על מנת להטפיח", היינו, שפועלים על הזולת שגם הוא יאיר וישפיע על כל הנמצאים בסביבתו.
הרי מובן בפשטות שכל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא הם עניינים נצחיים גם בהווה, מאחר שענינים אלו הולכים ונמשכים גם בהווה, ואדרבה: מזמן לזמן נוספים עוד תלמידים ותלמידי תלמידים, פירות ופירי פירות.
...על-פי זה מובן בפשטות שאף-על-פי שכבר עברו שלושים ושתיים שנה מיום ההילולא דשנת תש"י – [ו"תורת אמת" אומרת שכאשר כותבים את התאריך בשטרות שעל-פי תורה – צריכים להוסיף במספר השנים עוד שלושים ושתיים שנים לגבי מספר השנים שכתבו בשטרות דשנת תש"י] – הנה לא זו בלבד שהענינים הקשורים עם יום ההילולא אינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים הקשורים עם יום ההילולא, כי נוספים תלמידים ותלמידי-תלמידים, פירות ופירי-פירות.
מה עוד יכולני לעשות? הנני עושה מה שביכולתי, ולכל הפחות – מה שנראה לי שביכולתי לעשות, ולא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי..., העיקר – שיושלמו כל העניינים שצריכים להעשות.
ואחר-כך אמר:
יש פסוק "אל תאמר גו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" – אין זו "חכמה" לומר שבשנים שעברו ("אַמאָליקע יאָרן") היה טוב יותר מעכשיו; כאשר נמצאים בזמן דעכשיו שבו רוצה הקב"ה שיהיה באופן כך וכך, הרי זה ראיה שבזמן זה מוכרחים, כביכול, להיזקק לאנשים מסויימים, שהם ימלאו את השליחות העליונה – גם אם זוהי שליחות קטנה יותר.
צריכים לידע את האחריות – והזכות – המוטלת על כל אחד ואחד מהנמצאים בזמן הזה, שצריך למלא את הכוונה העליונה בזמן הזה, עם הכוחות שנתנו לו, אבל עליו – לכל הפחות – לנצל את הכוחות שנותנים לו במילואם.
וכדי שנוכל לנצל את הכוחות במילואם . . זקוק הוא לקבל הוראה ממקום שלמעלה מכוחות אלו, שמשם ניתן לו פסק-דין כיצד להתנהג ומה לעשות עם כוחות אלו. – על כוחות אלו (שניתנו לו) לבדם, אינו יכול לסמוך, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"!
ובכן: אלה שהם מוצלחים, ומסוגלים לשמוע ממישהו ולקבל הוראה כיצד להתנהג – תבוא עליהם ברכה, ומה גם שעל-ידי זה עבודתם היא בנקל יותר, כיוון שאינם צריכים לסמוך על שכלם הם, בהיותם מסוגלים לשמוע ממי שהוא למעלה מהם – על כל פנים מישהו שהם חושבים שהוא למעלה מהם – ולקבל הוראה בנוגע להנהגתם...
הקיים מצב של "בין מלכא למלכא"?
באיגרת מיום ל' תשרי תשח"י (תרגום חופשי מאנגלית, נדפס גם ב'תשורה' י"ד תמוז תשנ"ט עמ' 13) כתב הרבי לנערה ששאלה:
שאלת לפני כמה זמן קיבלתי על עצמי את תפקידי הנוכחי. לאחר שהסתיימה שנת האבלות על פטירתו של מורי חמי זצ"ל ביום י' שבט תש"י.
אולם בכמה הזדמנויות ציין הרבי את תפקידו – התחלת נשיאותו – מאז י' שבט תש"י.
דומה כי אין סתירה בין השניים: במובן הרוחני אין ספק שהרבי מילא את המקום מיד, בעוד שבגלוי רק ב"תשי"א – יו"ד שבט – מקבל הנשיאות. אומר מאמר הראשון ד"ה באתי לגני" (כפי שנעתק ב'שושלת היחס' בספר 'היום-יום').
ולכן כבר ב"תש"י" – "עוסק במרץ גדול בהרחבת והתפשטות מוסדות התורה והחינוך שנתייסדו על-ידי כ"ק אדמו"ר חותני. מייסד בתי ספר "אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש" במדינות צפון אפריקה" (ב'היום-יום' שם).
בהזדמנות אחרת, שבת קודש פרשת שמיני תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 183), אמר הרבי, כשקולו נקטע מהתרגשות:
כאשר מתבוננים בגדלותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובכך שהשאיר אותנו...
- אינני יודע למה עשה ה' ככה, אבל, כן הוא המצב בפועל.. הרי אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת... ובכל אופן, בנוגע להענינים שקיבלתי על עצמי, שזוהי שליחותי בעלמא דין, משתדל הנני שיהיו בחסד וברחמים...
מנהיגות רבי היא עניין רוחני אלוקי
ב'יחידות' מרתקת שהתקיימה ביום ה' כ"ג מנחם אב תשי"ט, למנהלי ארגון "הלל" (נדפסה בתשורה מיום ז' תמוז תשס"ח), נשאל הרבי על-ידי אחד הנוכחים:
שאלה: מה ההסבר לעובדה שהבחנתי בה, שהנהגת ליובאוויטש עברה מדור לדור דרך בת ולא דרך בן?
הרבי: מסתמא כוונתך לאחר הסתלקות בנו של רבינו הזקן. היו לו שני בנים, אך הם הפצירו בחתנו לקבל עליו את ההנהגה.
שאלה: האם המנהיגות נקבעת על-פי עקרונות ולא על-פי ירושה?
תשובת הרבי: רק על-פי עקרונות; רק מי שיש בו ההתאמה והנטייה בכיוון מסויים. מי שיש לו אב שהקדיש את עצמו וכל ימי חייו לעקרונות מסויימים, כך שהם חדרו וחלחלו בעצם מציאותו – מן ההכרח שהדבר יחדור ויחלחל גם לרעייתו ולילדיו. כשאדם חדור בעיקרון מסויים, הראשונים שיושפעו מכך יהיו בנו ובתו; ואם הנושא הוא תורה או קבלה, אזי הבן מתאים לכך יותר מהבת.
הסיבה לכך שהבן מקבל עליו את ההנהגה היא – לא מפני שהוא בנו של המנהיג, אלא מפני שיש בו המידה הגדולה ביותר של צדקות, חינוך והתלהבות שקיבל מאביו ומסביבתו, ולכן יש לו סיכוי גדול יותר.
הצמח-צדק היה יתום מהשנה השלישית לחייו ורבינו הזקן טיפל בחינוכו באופו אישי; ולכן היתה לו אפשרות רבה יותר לקבל חינוך זה, אפילו יותר מבניו של אדמו"ר האמצעי.
הסבר זה הוא עבור אדם משכיל. חסיד צריך לקבל הסבר רוחני יותר: מהותו של 'רבי' אינה נקבעת על-ידי עניינים מקריים או זמניים, אלא על-ידי דברים שמלמעלה מאתנו. בנו של המגיד ממזריטש שימש ממלא-מקומו למשך חמש שנים בלבד, ולאחר-מכן נפטר; הדבר אינו תלוי בעניין גשמי, אלא בעניין רוחני ואלוקי.
זה אותו רבי...
בהתוועדות ש"פ מקץ זאת חנוכה תשי"ג (תורת מנחם כרך ז, עמ' 264), התבטא הרבי בפנותו לאחד המסובים:
זה אותו הרבי, עם אותן ההנהגות, אלא שהתלבש בלבושים אחרים – לבושים מאירים יותר... ואם-כן, מה איכפת לכם, העיקר שזה אותו הרבי.
בהזדמנות אחרת בשנת תשכ"ח התבטא הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ח כרך ב, עמ' 350):
לפני שמונה עשרה שנים לא תרתי אחר הכבוד, וגם כיום אין הדבר חסר לי. והלוואי גם אחר כך!.. אין רצוני בכבוד, ולא את אשר יש לשלם עבורו, "לא מהם ולא מהמונם"..
בהתבטאות הרבי משבת-קודש פרשת וישב תשכ"ד ('שיחות קודש' תשכ"ד עמ' 121), התייחס לציפיותיו מהחסידים:
זוהי גם הסיבה שתובעים ללא הרף ("מען האַלט אין איין מאָנען") .. במשך ארבע עשרה שנים היה כבר למעלה ממאה פעמים, והתוצאה עדיין אינה ניכרת...
ועוד ביטוי משנת תשכ"ה ('שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 87): "כבר חמש-עשרה שנה שמדברים"...
משנה לשנה רק הולך ומתווסף
בפתיחת התוועדות יו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 780) סקר הרבי את שלושים ושתיים שנות נשיאותו מאז תש"י, והתייחס לדברים הטובים והפכם שאירעו בהם:
שלושים ושתיים השנים האחרונות היו שנים בעלי עושר רב בתוכן ובמאורעות מיוחדים – שבזמנים רגלים היו מאורעות הנ"ל צריכים להתפרס על משך ריבוי שנים (הרבה יותר מאשר שלושים ושתיים שנה).
וכפי שרואים במוחש את המאורעות והשינויים כו' שהיו במשך שלושים ושתיים השנים האחרונות – הן שינויים לטוב, והן שינויים בכיוון ההפכי. וכאמור לעיל – משך הזמן שבו אירעו מאורעות ושינויים אלו (שלושים ושתיים שנים) – הוא קצר ביותר לפי ערך המאורעות והשינויים כו'. ובזמנים רגילים דרוש משך זמן ארוך ביותר, ריבוי שנים, כדי להכיל בקרבם את כל המאורעות והשינויים שהיו במשך זמן זה.
ועל-פי זה נמצא שהמרחק בן ימינו אלו ליום ההסתלקות של כ"ק מו"ח אדמו"ר (יו"ד שבט תש"י) הוא יותר (באיכות) מאשר שלושים ושתים שנה, כי שלושים ושתיים שנים הנ"ל מכילים בקרבם מאורעות ועניינים המתאימים למספר שנים גדול יותר.
אף-על-פי-כן רואים בפועל שריבוי יהודים התאספו יחד בקשר למאורע זה, בהיותם "עם חכם ונבון", ובידעם שמדובר אודות מאורע שהיה בעבר, ולא רק "בעבר" מבחינת מספר השנים, אלא גם מעמד ומצב שונה לגמרי מהמעמד ומצב שבהווה, ואף אל פי כן מתאספים הם יחד מרצונם הטוב, ובטוב לבב (מבלי הבט על הטירחא שבדבר).
ויתירה מזו:
משנה לשנה גדל והולך מספר המשתתפים בהתוועדות [הקשורה עם מאורע הנ"ל] , ומובן בפשטות שכאשר ישנה הוספה במספר בני-ישראל (בכמות) ישנה הוספה גם באיכות...
...והביאור בזה:
עצם העובדה שזכרון מאורע הנ"ל מהוה גורם משיכה לריבוי יהודים, מכמה וכמה חוגים שבישראל, שיבואו כולם להשתתף בהתוועדות זו, ובאופן שמספרם הולך וגדל משנה לשנה – הרי זה גופא הוכחה אמיתית שמאורע הנ"ל אינו נחלת העבר בלבד, אלא זהו ענין השייך להווה.
ובהקדים:
ישנם ענינים שמידי שנה בשנה נוסף בהם עוד יותר. היינו, לא זו בלבד שאינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף בהם עילוי גדול יותר, ולדוגמא: "יין ישן דעת זקנים נוחה הימנו" (מגילה טז,ב) וכיוצא-בזה.
'זרעו בחיים' הם ההוכחה לנצחיותו
זאת אומרת: כאשר רוצים לדעת אם המשך הזמן וריבוי השנים גורם חלישות בדבר, או אדרבה, שעל-ידי זה נוסף עילוי גדול יותר – הרי זה תלוי במהות הענין שאודותיו מדובר, ובמהותם של האנשים שאודותם מדובר.
ובנוגע לעניננו:
כאשר מדובר אודות יום הילולא של צדיק שתפקידו ושליחותו והנהגתו בפועל היו, לסייע ולהוסיף חיות אצל כל אחד-ואחד מבני-ישראל, הן חיות רוחנית והן חיות גשמית. כידוע לכל – פעולותיו באופן דמסירת נפש (כאשר היו זקוקים להגיע למסירות נפש), כדי לסייע לכל יהודי בכל האופנים האפשריים, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.
וחינך והדריך את כל ההולכים בדרכיו באופן ד"זרעו בחיים", היינו, שגם הם יעסקו בהפצת "חיים" אמיתיים, הן ברוחניות והן בגשמיות, בכל מקום שידם מגעת, זאת אומרת, נוסף על עבודתם בעצמם יהיו הם "נרות להאיר", והנהגתם תהיה באופן ד"טופח על מנת להטפיח", היינו, שפועלים על הזולת שגם הוא יאיר וישפיע על כל הנמצאים בסביבתו.
הרי מובן בפשטות שכל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא הם עניינים נצחיים גם בהווה, מאחר שענינים אלו הולכים ונמשכים גם בהווה, ואדרבה: מזמן לזמן נוספים עוד תלמידים ותלמידי תלמידים, פירות ופירי פירות.
...על-פי זה מובן בפשטות שאף-על-פי שכבר עברו שלושים ושתיים שנה מיום ההילולא דשנת תש"י – [ו"תורת אמת" אומרת שכאשר כותבים את התאריך בשטרות שעל-פי תורה – צריכים להוסיף במספר השנים עוד שלושים ושתיים שנים לגבי מספר השנים שכתבו בשטרות דשנת תש"י] – הנה לא זו בלבד שהענינים הקשורים עם יום ההילולא אינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים הקשורים עם יום ההילולא, כי נוספים תלמידים ותלמידי-תלמידים, פירות ופירי-פירות.
נשיא הדור השביעי- מאמר מיוחד
מה שהתקשרות פועלת
"בנועם ובתודה לבבית מאשר אני קבלת מכתבם – ברכה ואיחולים בקשר עם מלאת שלושים שנה שזכיתי לעמוד בראש תנועת חב"ד" – כתב הרבי בכ' שבט תש"מ (לקוטי שיחות כרך כא, עמ' 371).
באותו יום התבטא הרבי גם בנוסח הבא ('מקדש מלך' כרך א, עמ' 74): "בעד מיטב איחוליהם בקשר עם מלאת שלושים שנה לנשיאות חב"ד".
ביו"ד בשבט תשי"ד (תורת מנחם כרך יא עמ', 46 ואילך) משמיע הרבי שיחה בקשר ל"יום ההילולא הרביעי מיום ההסתלקות, לאחרי שעברו שלוש שנים ושנה רביעית, ומתחילה שנה החמישית". שם הוא מבאר את עניין הערלה הנזכר בפסוק "שלוש שנים גו' ובשנה הרביעית גו' ובשנה החמישית גו'" – כי אף שבנטיעה לקורות, בחי' המקיף, אין דין ערלה – הרי שהתכלית היא בעניינים פנימיים של אכילה ושתייה דווקא.
ועל דרך זה בעבודה: בתחילה ישנו סדר התפילה, עמידה בתכלית הביטול ואינו שייך אפילו לעבודת התורה ומצוות – זוהי בחינת ערלה "לא יאכל"; אחרי זה מבית-הכנסת לבית-המדרש – קיום מצוות בכלל, שהן בחינת "קודש הילולים", ואחר-כך היא ההתעסקות בענייני הרשות – "תאכלו את פריו". ועל דרך זה בכללות משך הזמן.
כך התבטא אגב סיפור ביום שמחת-תורה תשט"ז (תורת מנחם כרך טו עמ' 157):
...כשאמרו שקיבלו פקודה מפלוני בן פלוני, שמכתירים אותו בתואר פלוני, הרי אף שהלה שמדברים עמו אין לו שום הבנה בתואר זה, מכל-מקום, הרי זה פעל עליו עד כדי כך שמיד למחרת מילא את כל הדרישות שדרש מהם במשך כשנתיים... שכל זה נעשה רק על-ידי-זה שהראה את תוקף התקשרותו על יָדִי אל כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובמילא נתבטל הלה כלפי כ"ק מו"ח אדמו"ר – מבלי להכירו...
באותה התוועדות התבטא הרבי (שם עמ' 158):
רואים במשך חמש שנים רצופות (מאז ההסתלקות) ענינים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ורואים זאת בעיני בשר...
חוזר על מה שנאמר בתורה
"זה י"ד שנים שחוזרים ותובעים זאת ללא הרף יותר ממאה פעמים, כל מה שתבעו רבותינו נשיאינו" – אומר הרבי בשבת פרשת וישב תשכ"ד (תורת מנחם כרך לח, עמ' 312).
ובשבת פרשת בשלח באותה שנה (שם כרך לט עמ' 9 הערה 12) מתבטא, כי אינו אומר דברים מעצמו, אלא חוזר על מה שנאמר בתורה, בשולחן-ערוך ובקיצור-שולחן-ערוך או בחסידות, והוא רק "שליח".. עד לדרגה היותר נעלית, שמציאותו של השליח נעשית המציאות של המשלח.
בהתוועדות יום שמחת-תורה תש"מ (שיחות קודש תש"מ כרך א, עמ' 191) אמר הרבי:
אינני חושש מאחריות, אך לשם מה עלי ליטול עניינים נוספים – די באחריות שהנני נושא בה בלאו-הכי על עניינים שאין ברירה אחרת.
ובשבת-קודש פרשת פינחס תשכ"ח (שיחות קודש תשכ"ח כרך ב' עמ' 350) התייחס הרבי בעגמת נפש לדברים שלא לפי רוחו ואמר:
לפני ח"י שנים לא רדפתי אחר הכבוד, וגם עתה אין הדבר חסר לי, והלוואי גם הלאה. הכבוד אינו חסר לי וגם לא את אשר יש לשלם תמורתו. לא מהם ולא מהמונם...
ל"ב שנים עשירות באיכות
כך סיכם הרבי ביו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 780):
שלושים ושתים השנים האחרונות [=מאז תש"י] היו שנים [=איכותיות] בעלי עושר רב בתוכן ובמאורעות מיוחדים... אשר בזמנים רגילים דרוש משך זמן ארוך ביותר, ריבוי שנים, כדי להכיל בקרבם את כל המאורעות והשינויים שהיו במשך זמן זה...
בהתוועדות י"א ניסן תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1199) הזכיר הרבי את העובדה שממשלת ארצות-הברית קבעה את יום-הולדתו, י"א בניסן, ליום של התבוננות בתכלית ומטרת הבריאה כולה ("לשמש את קוני"). בהמשך אמר:
וכללות עניין זה הוא – "לא לכבודי ולא לכבוד בית אבא" אלא – בתור כבוד והוקרה לתנועה הפועלת למעלה ממאתיים שנה לשם מטרה אחת ויחידה – לפעול שלום ואחדות הן אצל בני-ישראל, והן אצל כל האומות, והן בין בני-ישראל לכל האומות, ועד שהעולם כולו יהיה במצב ד"לעבדו שכם אחד"...
ושוב, בסיום אותה התוועדות (שם עמ' 1243) הודה הרבי לכל מי שטרחו ובאו להשתתף בהתוועדות שארכה שעות ארוכות, והתבטא (וראה עוד שם עמ' 1265):
ובפרט לאור העובדה שיש כאלו שמקשרים זאת עם כבודו של פלוני-בן-פלוני – בה בשעה שזהו ענין הקשור עם כללות תנועת חב"ד ופעולותיה... שהפעולות בפועל ממש נעשות על-ידי "אנשי החיל" דווקא (ולא כל כך על-ידי מפקדי הצבא)... אבל לאידך – מאחר שישנה גם כוונה אודות כבודו של פלוני אז נדרשת הכרת תודה.
המשפיע והמקבל כדבר אחד
במהלך התוועדות פורים תשמ"ג הסביר הרבי את תפקידו. הדברים באו כהסבר לשאלה שהציג (התוועדויות תשמ"ג כרך ב, עמ' 1071 ואילך):
לכאורה, יש מקום לתמיהה על כללות עניין ה"התוועדות" – שמתאספים רבים מבני-ישראל ביחד, וביניהם ישנם כמה-וכמה שהם במעמד ומצב ד"חכמים" ו"נבונים" כו' – "כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה", ואף-על-פי-כן באים כולם לשמוע את דבריו של ה"יחיד" [-הרבי] במשך כמה שעות ומדי שנה בשנה וכו' – דלכאורה, מכיון שיכולים ללמוד תורה ולעסוק במעשים טובים בכוח עצמם, לשם מה זקוקים לדברי התעוררות מוסר ועידוד כו' מפי ה"יחיד"?
המענה לשאלה זו – המשיך הרבי – מצוי בסיפור חסידים אודות אדמו"ר הזקן:
תוכן הסיפור הוא – שבשנים הראשונות להנהגת נשיאותו הגיע פעם קהל גדול (עם רב) אל אדמו"ר הזקן לקראת יום טוב (יומא דפגרא). כאשר אדמו"ר הזקן ראה מבעד החלון שמתאסף אליו עם רב – סגר את החלון (או התריס) ורצה להתחבא כו'. ובמענה לשאלת הרבנית לפשר הדבר השיב, שאינו יודע מה רוצה ממנו כל הקהל הרב הזה, מדוע באים הם אליו ומבקשים ממנו שילמדם תורה! נענתה הרבנית ואמרה: הם באים אליך כדי לשמוע מה שזכית לשמוע מרבך (הרב המגיד ממזריטש)!
נענה אדמו"ר הזקן, פתח את חלונו ודלתו כו' ואמר תורה (או שיחה וכיוצא בזה) לפני החסידים!
ובאמת, תוכן הדברים מופיע גם ב"דף השער" של ספר התניא: "ספר לקוטי אמרים מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים". משמעות הדברים כאילו תורתו של אדמו"ר הזקן אין בה משום חידוש, כי אם – כביכול – מה שליקט "מפי ספרים ומפי סופרים".
ועל-דרך-זה– הסיק הרבי – מובן בנוגע לענייננו ("אלא שאצל אדמו"ר הזקן היה הדבר קשור עם עניין של ענוה כו', מה-שאין-כן בנוגע לאנשים כערכנו כו'"):
ישנם עניינים שצריכים לשמוע "מפי סופרים" וללמוד "מפי ספרים". ומכיון שלאו כל מוחא סביל דא – להיות בטל ממלאכתו ולעסוק בליקוט העניינים המבוארים בספרים, ובפרט שמדובר אודות עניינים המפוזרים בספרים רבים כו' – אזי ממנה הציבור כולו את ה"יחיד" שיהיה בטל ממלאכתו ביחס ללימוד התורה לעצמו, כדי שיוכל להתמסר לעסוק בצרכי ציבור, ללקט "מפי ספרים ומפי סופרים", הן מ"לקוטי אמרים" כפשוטו, והן מספרים וסופרים שלפניו ולאחריו, ולבאר זאת (בעל-פה או בכתב) בסגנונו ובלשונו, ובתוספת הערות ומראי מקומות וציונים, כדי להקל על השומע והלומד.
ומזה מובן גם – סיים הרבי באותו עניין – שאין הכוונה שה"יחיד" המדבר הוא רק "משפיע" והשומעים הם רק "מקבלים", כי אם שכל אחד מהם הוא הן "משפיע" והן "מקבל", כמבואר בהקדמת אדמו"ר הזקן לספר התניא בנוגע לשני יהודים שאחד מהם מסייע לחבירו בענייני תורה כו' – שעל-ידי זה "מאיר עיני שניהם הוי'", כלומר, שנפעל תוספת אור לא רק אצל השומע, כי אם גם אצל המדבר (וייתכן שאצל המדבר נפעל עוד יותר מאשר אצל השומע, ועל-כל-פנים – באותה מדה).
ומוסיף הרבי עוד:
ועד שהמשפיע והמקבל מתאחדים שניהם למציאות אחת, כמודגש בלשון הכתוב "מאיר עיני שניהם הוי'" (ולא "מאיר עיני זה וזה", וכיוצא בזה) – שהמשפיע והמקבל הם בתיבה אחת – "שניהם". וטעם הדבר – מכיון שדברי התורה (הלכה או אגדה, דברי עידוד וכיוצא-בזה) מאחדים את המדבר והשומע למציאות אחת.
ברוח דברים אלו התבטא הרבי גם בהתוועדות י"א ניסן תשל"ז (שיחות קודש תשל"ז כרך א' עמ' 574):
מובן שאין זה עניין הקשור (רק) באיש פרטי וב"יחיד", אלא [=ההתכנסות בי"א ניסן] במי שזכה וביכולתו לסייע לאלה ההולכים בדרך התורה והמצווה, שהם יוסיפו בכך יותר ולעודדם בעידוד כך שככל שגדלו ענייניהם ופעולותיהם במחשבה, על-אחת-כמה-וכמה בדיבור, ויתרה מזו במעשה – יוסיפו בכך עוד יותר כפי יכולתם, וגם למסור להם מה שמצא בספרים ("מפי ספרים ומפי סופרים"), מה ששמע מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל-דרך-זה בדוגמתו מאאמו"ר [=הרה"ק ר' לוי יצחק] ומחסידים הראשונים וכו'.
אבל ה'כיסא' גדול...
ושוב דברים מעין אלו נאמרו במהלך התוועדות י"א ניסן תשמ"ה, כהתנצלות על התאספותם של יהודים לכבוד יום-הולדתו. בין הדברים הקדיש הרבי התייחסות נרחבת לתפקידו שלו כנשיא חסידות חב"ד הממשיך את שלשלת הזהב, תוך התאחדות וביטול לחותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ! (התוועדויות תשמ"ה כרך ג' עמ' 1693-1696):
...דוגמה לדבר: ידוע הפתגם אודות השמחה והריקודים ד"שמחת תורה" – שבעצם, ה"תורה" היא זו ששמחה ורוקדת. אמנם, מכיוון שהתורה זקוקה ל"רגלים" – לוקח יהודי את ה"זכות" (תוך כדי תקוה שהוא ראוי לכך) להיות בבחינת "רגלים" לתורה, ועל-ידי זה יכולה התורה לרקוד ב"גמרה של תורה" [. .].
וכן הוא בנוגע לכל עניין שבתורה – דמכיון שהתורה "לא בשמים היא", אלא ניתנה בארץ למטה דווקא, זקוקים (כביכול) לפעולתו של יהודי, בשר ודם, שעל-ידו תפעל התורה את פעולתה.
וכן הוא בענייננו – שזקוקים לבשר ודם שישתדל, ביחד עם העזר דכמה וכמה מישראל, לשאת את התורה, להמשיך את "שלשלת הזהב" דתורת החסידות, עם כל הפרטים שבה, ועל אחת כמה וכמה ה"כלל" שבתורה – "המעשה הוא העיקר", ליישם את כל ענייני תורת החסידות בפועל ממש, שעל-ידי זה נשלמת הכוונה של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים, "ושכנתי בתוכם".
כדי לפעול את עניין "כולנו כאחד", בה בשעה שמצד טבע בני אדם (כפי שהטביע בהם הקב"ה) כל אחד הוא מציאות בפני עצמו – צריך להיות אחד, אשר עליו נאמר "תהיה עבד לעם הזה", שתפקידו להשתדל כפי כוחו לפעול את עניין האחדות, כולל – גילוי עניני תורה כנתינתה מהר סיני, שהרי "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני", ועל אחת כמה וכמה – תלמיד ותיק כמו נשיאי התורה והחסידות, ובפרט – חסידות חב"ד, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.
ובימינו אלו: מכיוון שנשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נמצא ב"עולם האמת" – זקוק הוא שגם בעולם דלמטה יהיו לו "רגלים" ו"ידיים" וכל שאר האברים, שיעסקו בהפצת תורתו עד למעשה בפועל. וכדי שכל זה יהיה בהצלחה – צריך הדבר להיעשות באופן מאורגן, ולכן, ישנו אחד, אשר "עבד לעם הזה נתתיך", שתפקידו לארגן פעולות אלו. ומכיוון שכן, הרי לא נוגע מי הוא כו'; מה שנוגע הוא – התפקיד דהמשך פעולתו ועבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו,
ישנו סיפור ידוע – שהיו מספרים ב"חדר" – על אחד מגדולי-ישראל האמיתיים, שכיהן כדיין ורב בעיר ואם בישראל, שבמבנה גופו היה קטן קומה וצנום. נטפלו אליו פעם כמה ממנגדיו, וטענו, הייתכן שיהודי קטן-קומה וצנום כמותו יכהן כדיין ורב בעיר גדולה כזו?! נענה ואמר להם: אמנם קטן-קומה וצנום הנני, אבל ה"כיסא" – גדול הוא...
ה"כיסא" – תורתו ופעולותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – גדול הוא, ולכן, לא נוגע כל כך אם זה שיושב עליו הוא קטן-קומה וצנום, מכיוון שה"כיסא" הוא גדול – כיסאו של נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר!...
רשימה מיוחדת אודות הנהגותיו של כ״ק אדמו״ר נשי״ד
ברשימה שלפנינו נתייחס לכמה וכמה מהנהגותיו בקודש של רבנו, וגם להתבטאויותיו, וננסה להתחקות אחר מקורות, ציונים והשוואות אפשריים, מדברי חז"ל, הפוסקים, הראשונים והאחרונים. חשוב להדגיש כי אין אלה אלא ניסיונות בדרך אפשר, ואם שגינו – איתנו תלין משוגתנו.
יודגש גם מה שאמר הרבי באחת ההזדמנויות: "לא בכל דבר צריך להשוות עצמו לרבותינו נשיאינו... איננו מבין דברים בהנהגת הרבי... אין הוא יודע במה עסק הרבי רגע לפני כן או אחרי-כן, כמו עוד כמה וכמה פרטים" (מוצאי זאת חנוכה תשל"ט – שיחות קודש תשל"ט כרך א, עמ' 601).
הזכרת הנשיאים
בשיחות הרבי (התוועדויות תנש"א כרך א, עמ' 20; התוועדויות תשד"מ כרך א, עמ' 25; ועוד) נתבאר הטעם לאזכור רבותינו נשיאינו בראש-השנה, על-פי מאמר חז"ל (יומא ריש פרק ג, כח,א) לגבי הקרבת תמיד של שחר בתחילת היום, שכאשר היו רואים את אור הבוקר, שאז "הגיע זמן השחיטה", היה הרואה מכריז "האיר פני כל מזרח עד שבחברון", "כדי להזכיר זכות אבות" (ירושלמי יומא פרק ג, הלכה א). כך גם כאשר עומדים בראש-השנה, בראש ובתחילת כל העבודה של השנה החדשה – מזכירים זכות אבות – שמות רבותינו נשיאינו, כדי להמשיך את הזכות בנתינת כוח על העבודה במשך כל השנה [וראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ראש השנה עמ' קמט; וש"נ].
ויש לומר שזה בנוסף למה שמצינו מפורש במדרש (ויקרא רבה כט,ז): "אמר הקב"ה לישראל: בני, אם אתם מבקשין לזכות לפני בדין ביום הזה, תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין כו'".
הסתרת המצח
בעת תפילתו בבית המדרש הקטן (ה'זאל' למעלה), כאשר פניו היו כלפי הציבור, נוהג היה הרבי להניח את ידו הימנית על מצחו בזמן חזרת הש"ץ של תפילת מנחה, ובפשטות זה היה מפני הניצבים והמתבוננים בו [העירני חכם אחד כי בזמן הקיץ (של תשל"ט), כשהיו מעטים עומדים מולו, היה מסיר ידו].
מקור לעצם הסתרת המצח נמצא ב'מעבר יבוק' (שפתי רננות פ"ט הובא גם ב'טעמי הנהגים' עניני שמחות תתרטז): "ואפילו האדם החי, טוב לכסות מצחו לעולם שלא יתראה בפני החיצונים".
הימענות מהישענות על כסא
ב'התקשרות' גיליון תתקב (ז' במרחשוון תשע"ב, עמ' 14) כתב הרה"ג הרה"ח ר' יהודה-לייב שפירא שליט"א, ראש הישיבה-גדולה מיאמי: "בדרך כלל לא היה [רבנו] נשען על כיסאו". ופירושו של דבר: שלא נהג להתרווח על מסעד הכיסא, לא נשען על ידיות הכיסא, אלא ישב בתנוחה לא נוחה על קצה הכיסא, כמבקש שלא לתפוס מקום.
מקור להנהגה זו מצוי בדברי רבינו יונה בספר היראה: "ובתפילתו מיושב, אל יסמוך לאחוריו... ולא יהא נוטה לצדדין דרך גאווה... למען יהיה ברעדה וביראה...".
צדקה טרם הנסיעה ל'אוהל'
טרם נסיעתו ל'אוהל' היה הרבי משגר תרומה לצדקה (לכולל חב"ד) – וזאת על-פי עדות המשמשים-בקודש.
מקור הנהגה זו בשל"ה הקדוש, מסכת ראש השנה עמוד הדין: "נוהגין לילך על בית הקברות... ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים".
וכן כתב הרמ"א (בסימן תקפ"א סעיף ד) "ונותנין שם צדקה". וב'מחצית השקל' נאמר: כדאמרינן רבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" דכתיב "אני בצדק אחזה פניך". ומקור הדברים הוא בהמשך דברי השל"ה: "והגאון מהרש"ל ז"ל נהג שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון שהרי מרבים שם בתחינות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה על-דרך רבי אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" (של"ה שם).
ובשו"ת תירוש ויצהר סימן קמו אות ד (אודות בעל ה'ישמח משה'):
"ושלח שני אנשים כשרים לליזענסק על הציון של הרה"ק הנועם אלימלך להתפלל עבור החולה שהיה בסכנה. ואמר לשלוחים כאשר תבואו לחצר בית-החיים תאמרו אשר אנחנו מנדרים פרוטה לצדקה בעד הנשמה, אשר תלך ותגיד לנשמת הרב ר' אלימלך כי באנו על הציון שלו להתפלל לה'. ואז ירוצו כל הנשמות הנמצאים שם בעת ההיא להגיד ולהודיע להרב הקדוש. כי לא בכל עת שורה נפשו של אדם על קברו כידוע. ושם בעולם האמת דבר יקר הוא אצל נשמת המתים אשר יכולים להשתכר פרוטה שנותנים לתועלת נשמתם... על-ידי נדבות לצדקה... כמו שנודרים בעת הזכרת נשמות ביום טוב".
[אבל להעיר מספר 'טעמי המנהגים' (ירושלים ת"ו תשי"ז עמ' תפב): "אבל אצל הצדיק אין צריכין לחשוש שמא אינו שם, כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וסוגר הדלת אחריו, שבודאי אם אחד יבא אצל הדלת ויצעוק ויתחנן אבי אבי, או רבי, רבי ומורי וכו', בוודאי שמוע ישמע דבריו וצעקתו, ויעזור ויושיע לו בכל מה דאפשר"].
תפילין לרפואה
בשיחת ש"פ בשלח תשי"ד (תורת מנחם כרך יא עמ' 60-61) סיפר הרבי:
יהודי מארץ-ישראל שחלה במחלה קשה ביותר... וכתבתי לו שיתחיל להניח תפילין בכל יום... קיבל על עצמו להניח תפילין ותיכף ומיד הבריא... שאר החולים שהיו שם... רבים מהם התחילו להניח תפילין בכל יום...
וסיים את ההוראה:
כל סיבת מחלתו... לא היתה אלא כדי שהוא בעצמו יתחיל להניח תפילין, וישפיע על עוד יהודים שגם הם יתחילו להניח תפילין.
ויש להצביע על השוואה מעניינת עם הנאמר בספר 'פלא יועץ' ערך חולה:
"וידוע מעשה רב שאירע באדם גדול אחד שהיה נוטה למות ופתע פתאום נתעורר ויתחזק וישב על המיטה ושאל תפילין להניח, ומאז והלאה שב ורפא לו עד שחזר לבריאותו. וגילה סודו שבהיותו מתעלף בחוליו ראה שהיו שוקלים כנגדו זכויותיו וחטאיו... אי לזאת עת לעשות מצוות בעת חוליו בכל מאמצי כוחו".
הימנעות מנתינת כסף במוצאי-שבת
בתורת מנחם כרך כא עמ' 272 נאמר:
כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, לא היה נותן מעות במוצאי שבת להוצאות הבית... שיש מקור לדבר בהנהגות רבי יהודה החסיד (ראה ספר חסידים סימן קכא).
ראה גם רשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ב'התמים' חוברת שביעית עמ' קה [שעא] אות ח: "יש האומרים אשר במוצאי ש"ק ומוצאי יו"ט אין ראוי לתת כסף גם על הוצאות הבית ומה גם לאיש שאינו מבני הבית".
ביצים במוצאי שבת
בשעתו (גיליון קה עמ' 12) הבאתי, שהרבי העיר פעם אחת בעניין תפריט במחנה קיץ, שבו נרשם כי במוצאי שבת-קודש, בסעודת מלווה-מלכה, שהתקיימה מיד עם צאת השבת, יוגשו בה ביצים מעוכות עם בצל. הרבי הגיב: "שאלה לרב".
ה'שאלה' שבדבר הובנה לנוכח העובדה שהביצים המעוכות הוכנו לפני שבת, ומכיוון שהיו מקלפים אותן – הרי-זה בניגוד לפסק דין אדמו"ר הזקן – הלכות שמירת גוף ונפש סעיף ז: "ולא יאכל... ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה אפילו הם צרורים כו'"...
ויש להוסיף את מה שכתב הרה"ג רבי חיים פלאג'י, כף החיים לו, נד:
"בליל מוצאי-שבת-קודש אינו טוב לאכול ביצה, כי לא מסמנא מילתא... כי הזמן למבעי סימנא דחיי שמחה וששון ליהודים [עד כדי כך ש"ואפילו התינוק שואל לו, ייתן לו דבר אחר תמורתו ולא ביצה]".
והחידוש הוא שרבנו יהודה החסיד ב'ספר חסידים' (סימן נט) הזהיר על-זה וכתב:
"ציוונו צורנו 'לא תנחשו', ובעוונותינו שרבו כיום הזה מנחשים בישראל בודקים בעוונות אומרים להזכיר במוצאי שבת שלא לאכול ביצים...".
ואולי כוונת רבי יהודה החסיד רק "שאין לדבר על דבר זה בפירוש" (על-דרך הנאמר בתורת מנחם כרך כא עמ' 272 והערה 70). ולהעיר גם ממנהג ישראל לאכול ביצה בליל הסדר (אף שיש אוכלים אותה רק למחרת – אלא שזה מטעם אחר). עכ"פ מקור ברור לחשש הוא דברי אדה"ז האמורים.
"י"ט כסלו – חנוכה"
את מטבע הלשון בחיבור "י"ט כסלו – חנוכה" מצינו לראשונה בספרי הרבי (לקוטי שיחות כרך יו"ד עמ' 220 ואילך; כרך טו עמ' 525 ואילך; כרך לה עמ' 309 ואילך).
לכאורה רמוז הדבר בפרק נה בתהילים שאותו קרא רבנו בעת שבאו לבשרו ("וכשקריתי בתלים פסוק פדה בשלום נפשי יצאתי בשלום" – אגרות קודש אדמו"ר הזקן עמ' צח-צט), כי הפסוק "פדה בשלום נפשי גו'" הוא פסוק יט ומסתיים בפסוק כד "ואתה אלקים... ואני אבטח בך".
חתונה בדרך המיצוע
במכתב כ"ק אדמו"ר מיו"ד כסלו תשט"ו (נדפס באגרות קודש כרך יו"ד עמ' קלא) איתא:
בענין אופן עריכת החתונה... וכבר ידוע פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות פרק ג' אשר הדרך המיצוע הוא הדרך הישר והנכון, והוא מובן על-פי ביאור תורת החסידות אשר דווקא קו האמצעי הוא בריח התיכון ועולה למעלה מעלה.
וכן גם במקומות נוספים. ולהעיר שבנושא דומה (השתתפות תלמידי חכמים בשמחות) מצינו דברים מפורשים מהמהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ז סימן לז):
"ובכל הני סעודות מצווה דשרינן, מכל מקום לא ירבה בהן, שיבטל ח"ו לימודו הקבוע לו לגמרי, אלא לפעמים, אם אפשר להיות זולתו והכל לפי הענין. ואיש ירא אלקים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי".
ובצוואת יש נוחלין – אבי השל"ה – (פי"ד אות יד) לגבי ההנהגה בכלל: וסדר הוצאה שלכם אל תקמצו בה יותר מדאי, והאמצעי הוא משובח... והכלל שתנהגו בעניין הפיזור שיהיה תפארת לכם ותפארת מן האדם גם כן, והיינו, שתעמדו בזה על המיצוע וכו'.
לשלם ולא בחינם
באגרות קודש (כרך כט עמ' קח) כותב הרבי:
נתקבל ותשואת-חן. ועל-פי הנהוג כאן – בתנאי שיקבל שכר בטלה המצורף בזה – 20$.
זה היה מענה להענקת ציור לרבי, והרבי התנה זאת במתן תשורה כספית.
ככלל, זו היתה הנהגת קדשו לשלם עבור מתנות שהוענקו לו. פעמים נימק זאת בפסוק "שונא מתנות יחיה", או במה שנאמר בזוהר שבקדושה לא צריך להיות 'חינם'. כמו כן סיפר באחרון-של-פסח תשט"ז (תורת מנחם כרך טז עמ' 232), על כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ששילם לממונה ברכבת 'טיפ' גדול במיוחד, ונימוקו היה שברצונו לשלם לו על טובתו בשלמות.
בספר 'ימי מלך' (כרך א' עמ' 388) מובא מה שסיפר הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אודות הנהגת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שהתבטא: "אינני רוצה להיות חייב לאיש לא בזה ולא בבא".
ויש להצביע על מקור במדרש איכה (פרשה א פיסקה לא) במעשה דרבי צדוק שצם ארבעים שנה כדי למנוע את חורבן בית-המקדש ומחמת הצומות נצטמקו מעיו. ועל-פי בקשת רבי יוחנן בן זכאי שיגר הקיסר אספיינוס רופאים נכרים לרפאותו. לאחר שריפאוהו אמר לו בנו אלעזר: אבא, תן לרופאים שכרם בעולם הזה כדי שלא יהיה להם חלק עמך בעולם הבא. נתן להם חשבון דאצבע כו' [לימד אותם חכמת התשבורת].
וב'העמק דבר' להנצי"ב שמות ב, ט על הפסוק: כן דרך המלכים לשלם בעין יפה, ולא לגזור לעשות להם חינם.
[יצויין כי בשיחת אחרון-של-פסח שם הובא מקור הדבר בהנהגת יוסף (ב"ר פפ"ח, ה) שיוסף אמר לשר המשקים: את בישרתני בשורה טובה (שעתידין בני-ישראל להיגאל) אף אני אבשרך בשורה טובה – בפתרון חלומו, עיין שם. וייתכן שהעדיפות בראיה זו כי: 1) באיכה רבה שם מדובר (דווקא?) ברפואה. 2) שקאי ביוסף – שמו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ].
ה' מקור הברכה
באגרות קודש (כרך כט עמ' ל) מצינו התבטאות נדירה של הרבי בקשר למקרה מסויים:
הזוג שכחו שהשם הוא מקור הברכה ונותנה וכו' – ובטחו רק בבן-אדם בשר-ודם, בי.
ויש לציין למסכת שבת פט, ב:
"אמר להן הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי... אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה".
סיום במסכת חגיגה
בהתוועדות כ"ף מנחם-אב (יום ההילולא של אביו הרה"ק ר' לוי יצחק) תשל"א ערך הרבי סיום על מסכת חגיגה. הסיום הוגה לאחר מכן ונדפס בלקוטי שיחות (כרך טז שיחה ד לפרשת תרומה). שוב ערך סיום על מסכת זו – משולב בתוך סיום על סדר מועד – בהתוועדות כ"ף מנחם-אב תשמ"ב.
מעניין לציין כאן לדברים שכותב רבי יוסף שאול הלוי נתנזון, בעל 'שואל ומשיב' [ראה אודותיו בלקוטי שיחות כרך כח עמ' 51 הערה 20 – שמצטט את דברי הצמח צדק וכו'], שם בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא (חלק ב' סימן קפב) נאמר:
והנה בשנת תרט"ו למדתי מסכת חגיגה על היא[רציי]ט של אמי הצדקת וכתב לי אבי מורי הגאון נ"י שמוזכר בספרים שיש ללמוד מסכת חגיגה על היא[ר]-צ[ייט].
מאכלי חלב ביום ב' חג השבועות
הרבי נהג לאכול מאכלי חלב גם ביום השני של חג השבועות – ראה אוצר מנהגי חב"ד שבועות עמ' שט ושם-נסמן (גם ל'דרכי חיים ושלום').
ויש להצביע על מקור (או כעין זכר לדבר) להנהגה זו מדברי המהרי"ל הלכות שבועות:
"מהר"י סגל היה מורה היתר לאכול החלב שנתחלבה ביום ראשון של שבועות, או בשבת שלפניו ה' סיון על-ידי גוי לאוכלה ביום שני של שבועות... " (עיין שם הטעם על-פי הלכה).
לא מתעייפים
בלקוטי שיחות (כרך כח עמ' 8):
רואים אנו בטבע בני אדם שכאשר אדם יש לו געגועים חזקים לדבר, אין תופס אצלו מקום עייפות הגוף...
[וכך התפרסם שכאשר נשאל הרבי כיצד אינו מתעייף מהעמידה הממושכת על רגליו במשך שעות רבות בעת חלוקת השטרות (דולרים) לצדקה – התבטא, כי כאשר סופרים יהלומים אין חשים עייפות!].
ויש להצביע על מקור מעניין:
באור החיים הקדוש על-הפסוק (בלק כג, כא) "ולא ראה עמל בישראל", כותב:
"שהצדיקים הגם שעושים מצוות וכל עסקם בתורה, אינם מרגישים שיש להם עמל – על-דרך אמרו (תהלים עג, טז) 'עמל הוא בעיני' – אלא אדרבה כאדם המרוויח וכאדם המשתעשע בשעשועים".
יוד שבט- לקט מיוחד ומעניין
לרגל יוד שבט -ס״ג שנה קטעי עיתונות המתארים את הלוויתו של ה׳פרידיקע רעבע׳.
פרק כ״ז באגרת הקודש בתניא
על פי המנהג, נהוג לקרוא פרק תניא לפני שחרית ופרק תניא לפני מנחה.
פרק התניא שקוראים לפני שחרית:
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו' ה' עליהם יחיו חיים עד העולם וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחד"ש כמשפט לאוהבי שמו באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים ולנחמם בכפליים לתושיה אשר שמעה אזני ותבן לה על מארז"ל דשבק חיים לכל חי כי צדיק באמונתו יחיה וביראת ה' לחיים וברשפי אש שלהבת אהבתו מחיים לכל בהן חיי רוחו [נ"א ונשמתו] כל ימי חלדו ויהי בהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות שבק חיי רוחו פעולתו אשר עבד בה לפנים בישראל פעולת צדיק לחיים לכל חי היא נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם בל תמוט לנצח אשר מי האיש החפץ חיים לדבקה בה' חיים בעבודתו תדבק נפשו והיתה צרורה בצרור החיים את ה' בחיי רוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים אשר שבק לנו בכל אחד ואחד כפי בחי' התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק כי כמים הפנים וכו' ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח ורוחו עומדת בקרבינו ממש כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו. וז"ש בזוה"ק דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי דהיינו שגם בזה העולם המעשה היום לעשותם אשתכח יתיר כי המעשה (גדול) [גדל] והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ וחוצות וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו דרך הקדש יקרא לה. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא. ובמילי דעלמא בפירוש אתמר בזוה"ק דצדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון ואלמלא צלותא דצדיקייא בההוא עלמא לא אתקיים עלמא רגעא חדא וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו קודם לברכה:
פרק התניא שקוראים לפני שחרית:
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו' ה' עליהם יחיו חיים עד העולם וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחד"ש כמשפט לאוהבי שמו באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים ולנחמם בכפליים לתושיה אשר שמעה אזני ותבן לה על מארז"ל דשבק חיים לכל חי כי צדיק באמונתו יחיה וביראת ה' לחיים וברשפי אש שלהבת אהבתו מחיים לכל בהן חיי רוחו [נ"א ונשמתו] כל ימי חלדו ויהי בהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות שבק חיי רוחו פעולתו אשר עבד בה לפנים בישראל פעולת צדיק לחיים לכל חי היא נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם בל תמוט לנצח אשר מי האיש החפץ חיים לדבקה בה' חיים בעבודתו תדבק נפשו והיתה צרורה בצרור החיים את ה' בחיי רוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים אשר שבק לנו בכל אחד ואחד כפי בחי' התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק כי כמים הפנים וכו' ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח ורוחו עומדת בקרבינו ממש כי בראותו ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך אשר יתגדל ויתקדש כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו. וז"ש בזוה"ק דצדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי דהיינו שגם בזה העולם המעשה היום לעשותם אשתכח יתיר כי המעשה (גדול) [גדל] והולך גידולי גידולין מן אור זרוע לצדיק בשדה אשר ברכו ה' המאיר לארץ וחוצות וגם אנחנו אלה פה היום כולנו חיים בדרכיו דרך הקדש יקרא לה. זאת בעבודת ה' במילי דשמיא. ובמילי דעלמא בפירוש אתמר בזוה"ק דצדיקייא מגינין על עלמא ובמיתתהון יתיר מבחייהון ואלמלא צלותא דצדיקייא בההוא עלמא לא אתקיים עלמא רגעא חדא וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו קודם לברכה:
משניות ליום ההילולא יוד שבט
מסכת שבת פרק א
א] יציאות השבת--שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ. כיצד: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים--פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא--העני חייב, ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס--בעל הבית חייב, והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא--שניהם פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס--שניהם פטורין.
ב] לא יישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא ייכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון. ואם התחילו, אין מפסיקין; מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה.
ג] לא ייצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא; ולא הלבלר בקולמוסו. ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר. באמת, החזן רואה מהיכן התינוקות קורין; אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. [ד] אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום.
ד] [ה] בית שמאי אומרין, אין שורין דיו סמנין וכרשינין, אלא כדי שיישורו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.
ה] [ו] בית שמאי אומרין, אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט את העין; ובית הלל מתירין.
ו] בית שמאי אומרין, אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.
ז] בית שמאי אומרין, אין מוכרין לנוכרי ולא טוענין עימו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל מתירין.
ח] בית שמאי אומרין, אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נוכרי, אלא כדי שייעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.
ט] אמר רבן שמעון בן גמליאל, נוהגין היו בית אבא שנותנין כלי לבן שלהם לכובס נוכרי, שלושת ימים קודם לשבת. ושווין אלו ואלו, שטוענין בקורת בית הבד, ובעיגולי הגת.
י] אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שייצולו. אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה; רבי אליעזר אומר, כדי שיקרום התחתון שלה.
יא] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. ומחיזין את האור במדורת בית המוקד; ובגבולין, כדי שייצת האור ברובן. רבי יהודה אומר, אף בפחמין כל שהוא.
מסכת מועד קטן פרק ג
א] ואלו מגלחין במועד--הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע, והיוצא מטומאתו לטהרתו.
ב] ואלו מכבסים במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג, הזבים והזבות הנידות והיולדות, וכל העולים מטומאה לטהרה--הרי אלו מותרין. ושאר כל אדם אסורין.
ג] ואלו כותבין במועד--קידושי נשים, וגיטין, ושוברים, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, איגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות בית דין, ואיגרות של רשות.
ד] אין כותבין שטרי חוב במועד; אם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל--הרי זה יכתוב. אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, במועד; ואין מגיהין אות אחת, אפילו בספר העזרה. רבי יהודה אומר, כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו תכלת לציציתו.
ה] הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה; שמונה ימים, בטלה ממנו גזירת שלושים: מפני שאמרו, השבת עולה, ואינה מפסקת; והרגלים מפסיקין, ואינן עולין.
ו] רבי אליעזר אומר, משחרב בית המקדש, עצרת כשבת; רבן גמליאל אומר, ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.
ז] אין קורעין, ולא חולצין, ולא מברין, אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על המיטות הזקופות. אין מוליכין לבית האבל לא בטבלה, ולא באסקוטלה, ולא בקנון, אלא בסלים. ואין אומרין ברכת אבילים במועד; אבל עומדים בשורה, ומנחמים ופוטרין את הרבים.
ח] אין מניחין את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד; ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד. הנשים במועד מענות, אבל לא מטפחות; רבי ישמעאל אומר, הסמוכות למיטה, מטפחות. [ט] בראשי חודשים, ובחנוכה ובפורים, מענות ומטפחות, בזה ובזה אבל לא מקוננות. נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות. איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה--שאחת אומרת וכולן עונות אחריה, שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט). אבל לעתיד לבוא, מה הוא אומר, "בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו, יסיר מעל כל הארץ--כי ה', דיבר" (ישעיהו כה,ח).
מסכת סוכה פרק א
א] סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה--פסולה. סוכה הישנה--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. איזו היא ישנה, כל שעשאה קודם לחג שלושים יום; אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה--כשרה.
ב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית. סוכה על גבי סוכה--העליונה כשרה, והתחתונה פסולה; רבי יהודה אומר, אם אין בה דיורין בעליונה, אף התחתונה כשרה.
ג] פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפרס על גבי הקינוף--פסולה; אבל פורס הוא על נקליטי המיטה.
ד] הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן--פסולה; אם היה הסיכוך הרבה מהם, או שקצצם--כשרה. זה הכלל: כל שאינו מקבל טומאה, וגידוליו מן הארץ--מסככין בו.
ה] חבילי קש חבילי עצים וחבילי זרדים, אין מסככין בהן; ואם התירן, כשרות. וכולן כשרות לדפנות.
ו] מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אוסר. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים--כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו.
ז] תקרה שאין עליה מעזיבה--רבי יהודה אומר משם בית הלל, או מפקפק, או נוטל אחת מבינתיים; בית שמאי אומרים, מפקפק, ונוטל אחת מבינתיים. רבי מאיר אומר, נוטל אחת מבינתיים, ואינו צריך לפקפק.
ח] המקרה סוכתו בשפודין, או בארוכות המיטה--אם יש ריוח ביניהן כמותן, כשרה. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה.
ט] המשלשל דפנות מלמעלן למטן--אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; מלמטן למעלן--אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים, כשרה. רבי יוסי אומר, כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה.
י] בית שנפחת, וסיכך על גביו--אם יש בין כותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה; וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. סוכה גדולה, שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו--אם יש תחתיו ארבע אמות, פסולה.
יא] העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל--רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירים. מחצלת הקנים: מחצלת גדולה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר, אחת גדולה ואחת קטנה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.
מסכת מידות פרק ד
א] פתחו של היכל--גובהו עשרים אמה, ורוחבו עשר אמות; וארבע דלתות היו לו--שתיים בפנים ושתיים בחוץ, שנאמר "ושתיים דלתות להיכל, ולקודש" (יחזקאל מא,כג). החיצונות, נפתחות לתוך הפתח לכסות עובייו של כותל; והפנימייות, נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות--שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות. רבי יהודה אומר, בתוך הפתח היו עומדות, וכמין ארצפמיטה היו נקפלות לאחוריהן--אלו שתי אמות ומחצה, ואלו שתי אמות ומחצה, חצי אמה מזוזה מכאן, וחצי אמה מזוזה מכאן: שנאמר "ושתיים דלתות, לדלתות: שתיים, מוסבות דלתות--שתיים לדלת אחת, ושתי דלתות לאחרת" (יחזקאל מא,כד).
ב] ושני פשפשין היו לו לשער הגדול--אחד בצפון, ואחד בדרום. שבדרום--לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל: שנאמר "ויאמר אליי ה', השער הזה סגור יהיה . . ." (יחזקאל מד,ב). נטל את המפתח, ופתח את הפשפש; נכנס להתא, ומן התא להיכל; רבי יהודה אומר, בתוך עובייו של כותל היה מהלך, עד שנמצא עומד בין שני שערים, ופתח את החיצונות מבפנים, ואת הפנימייות מבחוץ.
ג] ושלושים ושמונה תאים היו שם--חמישה עשר בצפון, וחמישה עשר בדרום, ושמונה במערב. שבצפון ושבדרום--חמישה על גבי חמישה, וחמישה על גביהן; שבמערב--שלושה על גבי שלושה, ושניים על גביהן. ושלושה פתחים היה לכל אחד ואחד--אחד לתא מימין, ואחד לתא מהשמאל, ואחד לתא שעל גביו. ובקרן מזרחית צפונית, היו חמישה פתחים--אחד לתא מימין, ואחד לתא שעל גביו, ואחד למסיבה, ואחד לפשפש, ואחד להיכל.
ד] התחתונה, חמש ורובד שש; האמצעית, שש ורובד שבע; והעליונה, שבע: שנאמר "היציע התחתונה חמש באמה רוחבה, והתיכונה שש באמה רוחבה, והשלישית, שבע באמה רוחבה" (מלכים א ו,ו).
ה] ומסיבה הייתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית, שבה היו עולין לגגות התאים. היה עולה במסיבה, ופניו למערב; הלך על כל פני הצפון, עד שהוא מגיע למערב. הגיע למערב, הפך פניו לדרום; הלך את כל פני המערב, עד שהוא מגיע לדרום. הגיע לדרום, הפך פניו למזרח; היה מהלך בדרום, עד שהוא מגיע לפתחה של עלייה--שפתחה של עלייה, פתוח לדרום. ובפתחה של עלייה, היו שם שתי כלונסות של ארז, שבהן היו עולין לגגה של עלייה. ובראשיהן פסיפסין מבדיל בעלייה, בין קודש ובין קודש הקודשים. ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קודש הקודשים, שבהן משלשלין את האומנין בתיבות, כדי שלא יזונו את עיניהם מבית קודש הקודשים.
ו] ההיכל מאה על מאה, על רום מאה: האוטם שש אמות, גובהו ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, אמה מעזיבה, גובהה של עלייה ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, ואמה מעזיבה, ושלוש אמות מעקה, ואמה כולה עורב; רבי יהודה אומר, לא היה כולה עורב עולה מן המידה, אלא ארבע אמות היה מעקה.
ז] מן המזרח למערב, מאה אמה: כותל האולם חמש, והאולם אחת עשרה, כותל ההיכל שש, ותוכו ארבעים אמה, ואמה טרקסין, ועשרים אמה בית קודשי הקודשים, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש. מן הצפון לדרום, שבעים אמה: כותל מסיבה חמש, והמסיבה שלוש, וכותל התא חמש, והתא שש, וכותל ההיכל שש, ותוכו עשרים אמה, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלוש אמות, והכותל חמש אמות. והאולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון, וחמש עשרה אמה מן הדרום; והוא היה נקרא בית החילפות, ששם גונזין את הסכינין. וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו, דומה לארי: שנאמר "הוי אריאל אריאל, קרית חנה דויד" (ישעיהו כט,א)--מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו.
ח] [א] כל העזרה הייתה אורך מאה ושמונים ושבע, על רוחב מאה ושלושים וחמש. מן המזרח למערב, מאה ושמונים ושבע: מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכוהנים אחת עשרה אמה, והמזבח שלושים ושתיים, ובין האולם ולמזבח עשרים ושתיים אמה, וההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת. [ב] מן הצפון לדרום, מאה ושלושים וחמש: הכבש והמזבח שישים ושתיים, מן המזבח לטבעות שמונה אמות, מקום הטבעות עשרים וארבע, מן הטבעות לשולחנות ארבע, מן השולחנות לננסין ארבע, מן הננסין לכותל העזרה שמונה אמות, והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסין. [ג] שש לשכות היו בעזרה--שלוש בצפון, ושלוש בדרום: שבדרום--לשכת המלח, לשכת הפרווה, ולשכת המדיחין. לשכת המלח, שם היו נותנין מלח לקרבן. לשכת הפרווה--שם היו מולחין עורות הקודשים, ועל גגה היה בית טבילה לכוהן גדול ביום הכיפורים. לשכת המדיחין--שם היו מדיחין קרבי קודשים, ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרווה. [ד] שבצפון--לשכת העץ, ולשכת הגזית, ולשכת הגולה. לשכת העץ--אמר רבי אליעזר בן יעקוב, שכחתי מה הייתה משמשת; אבא שאול אומר, לשכת כוהן גדול הייתה אחר שתיהן, וגג שלושתן שווה. לשכת הגולה--שם היה בור הגולה, והגלגל נתון עליו, ומשם מספקין מים לכל העזרה. לשכת הגזית--שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ודנה את הכהונה: שכל כוהן שנמצא בו פסול--לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו; ושלא נמצא בו פסול--לובש לבנים ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים. ויום טוב היו עושין, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון; וכך היו אומרין, ברוך המקום ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון.
מסכת יומא פרק ח
א] יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר; וחכמים אוסרין. [ב] האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעניתה, והשותה במלוא לוגמיו--חייב. כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו; האוכל והשותה, אינן מצטרפין.
ב] [ג] אכל ושתה בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; שגג ואכל ועשה מלאכה, חייב שתי חטאות. אכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה, שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, שתה ציר או מורייס--פטור. [ד] התינוקות, אין מענין אותן ביום הכיפורים; אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים, בשביל שיהו רגילין במצוות.
ג] [ה] עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה, מאכילין אותו על פי בקיים; ואם אין שם בקיים, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי.
ד] [ו] מי שאחזו בולמוס--מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שייאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו; רבי מתיה בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיה בן חרש, החושש בפיו, מטילין לתוכו סם בשבת--מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
ה] [ז] מי שנפלה עליו מפולת--ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נוכרי ספק ישראל--מפקחין עליו. מצאוהו חי, מפקחין עליו; ואם מת, יניחוהו.
ו] [ח] חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. התשובה מכפרת על עבירות קלות, ועל עשה ועל לא תעשה; ועל החמורות היא תולה, עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.
ז] [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב--אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר--אין יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם--אביכם שבשמיים: שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג)--מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
מסכת פרה פרק ט
א] צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן--רבי אליעזר אומר, יזה שתי הזאות; וחכמים פוסלין. ירד לתוכה טל--רבי אליעזר אומר, יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין. נפל לתוכה משקין, ומי פירות--יערה, וצריך לנגב; דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם--יערה, ואינו צריך לנגב.
ב] נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן--פסולין; חפושית--בין כך ובין כך--פוסלת, מפני שהיא כשפופרת. רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקוב אומרין, הדירה והכינה שבתבואה--כשרין, מפני שאין בהן ליחה.
ג] שתת מהן בהמה או חיה, פסולין. כל העופות, פוסלין--חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת. כל השרצים, אינן פוסלין--חוץ מן החולדה, מפני שהיא מלקה. רבן גמליאל אומר, אף הנחש, מפני שהוא מקיא; רבי אליעזר אומר, אף העכבר.
ד] החושב על מי חטאת לשתותן--רבי אליעזר אומר, פסל; רבי יהושוע אומר, כשיטה. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במים שאינן מקודשין. אבל במים מקודשין--רבי אליעזר אומר, כשיטה; רבי יהושוע אומר, כשישתה. ואם גירגר, כשר.
ה] מי חטאת שנפסלו--לא יגבלם בטיט, שלא יעשם תקלה לאחרים; רבי יהודה אומר, בטלו. פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת; רבי יהודה אומר, בטלו במעיה.
ו] מי חטאת, ואפר חטאת--לא יעבירם בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר; אבל עובר הוא במים עד צווארו. עובר הוא הטהור לחטאת, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאינן מקודשין.
ז] אפר כשר שנתערב באפר מקלה--הולכין אחר הרוב ליטמא, ואין מקדשין בו; רבי אליעזר אומר, מקדשין בכולו.
ח] מי חטאת שנפסלו--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו. נטמאו--מטמאין את הטהור לתרומה בידיו, ובגופו; והטהור לחטאת--בידיו, אבל לא בגופו.
ט] אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.
מסכת שבת פרק כב
א] חבית שנשברה--מצילין ממנה, מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם: ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; יצאו מעצמן, אסורין. רבי יהודה אומר, אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת--יצאו מעצמן, אסורין; רבי אלעזר מתיר.
ב] כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת; וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, מדיחין אותו בחמין בשבת--חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן.
ג] שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר. לא ייקבנה מצידה. אם הייתה נקובה--לא ייתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח; אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת.
ד] נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו, ואת הצונן בחמה בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש; הגיע לחצר החיצונה--שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם.
ה] הרוחץ במערה או במי טבריה--מסתפג אפילו בעשר לונטייות, ולא יביאם בידו; אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת, פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותה בידם.
ו] סכין ומתמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין בפילומה, ואין עושין אפיקטפיזון בשבת. אין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן; אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.
מסכת כלאיים פרק ד
א] קרחת הכרם--בית שמאי אומרים, עשרים וארבע אמות; בית הלל אומרים, שש עשרה אמה. מחול הכרם--בית שמאי אומרים, שש עשרה אמה; בית הלל אומרים, שתים עשרה אמה. איזו היא קרחת הכרם, כרם שחרב מאמצעו: אם אין שם שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שש עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ב] איזה הוא מחול הכרם, בין הכרם לגדר: אם אין שם שתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שתים עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ג] רבי יהודה אומר, אין זה אלא גדר הכרם. ואיזה הוא מחול הכרם, בין שני כרמים. ואיזה הוא גדר, שהוא גבוה עשרה טפחים; וחריץ, שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה.
ד] מחיצת הקנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה. וגדר שנפרץ--עד עשר אמות, הרי הוא כפתח; יתר מכן, כנגד הפרצה אסור. נפרצו בו פרצות הרבה--אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר; ואם הפרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרצה אסור.
ה] הנוטע שורה של חמש גפנים--בית שמאי אומרים, כרם; בית הלל אומרים, אינו כרם, עד שיהו שם שתי שורות. לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם--בית שמאי אומרים, קידש שורה אחת; בית הלל אומרים, קידש שתי שורות.
ו] הנוטע שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב--הרי זה כרם. שתיים כנגד שתיים, ואחת בינתיים, או שתיים כנגד שתיים, ואחת באמצע--אינו כרם: עד שיהו שם שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב.
ז] הנוטע שורה אחת בתוך שלו, שורה אחת בתוך של חברו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים--הרי אלו מצטרפות; גבוה מעשרה טפחים, אינן מצטרפות. רבי יהודה אומר--אם ערסן מלמעלן, הרי אלו מצטרפות.
ח] הנוטע שתי שורות--אם אין ביניהן שמונה אמות, לא יביא זרע לשם. היו שלוש--אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם. רבי אליעזר בן יעקוב אומר משום חנינה בן חכינאי, אפילו חרבה האמצעית, ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה--לא יביא זרע לשם: שאילו מתחילה נטען, היה מותר בשמונה אמות.
ט] הנוטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, מותר להביא זרע לשם. אמר רבי יהודה, מעשה בצלמין באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, והיה הופך שיער שתי שורות לצד אחד, וזורע את הניר, ובשנה האחרת היה הופך את השיער למקום הזרע, וזורע את הבור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. רבי מאיר ורבי שמעון אומרים, אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות, מותר.
א] יציאות השבת--שתיים שהן ארבע בפנים, ושתיים שהן ארבע בחוץ. כיצד: העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים--פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא--העני חייב, ובעל הבית פטור; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס--בעל הבית חייב, והעני פטור. פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא--שניהם פטורין; פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס--שניהם פטורין.
ב] לא יישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, עד שיתפלל; ולא ייכנס לא למרחץ, ולא לבורסקי, ולא לאכול, ולא לדון. ואם התחילו, אין מפסיקין; מפסיקין לקרית שמע, ואין מפסיקין לתפילה.
ג] לא ייצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח וייצא; ולא הלבלר בקולמוסו. ולא יפלה את כליו ולא יקרא, לאור הנר. באמת, החזן רואה מהיכן התינוקות קורין; אבל הוא לא יקרא. כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה. [ד] אלו מהלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון, כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל; שמונה עשר דבר גזרו, בו ביום.
ד] [ה] בית שמאי אומרין, אין שורין דיו סמנין וכרשינין, אלא כדי שיישורו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.
ה] [ו] בית שמאי אומרין, אין נותנין אונין של פשתן בתוך התנור, אלא כדי שיהבילו, ולא את הצמר ליורה, אלא כדי שיקלוט את העין; ובית הלל מתירין.
ו] בית שמאי אומרין, אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים, אלא כדי שיצודו מבעוד יום; ובית הלל מתירין.
ז] בית שמאי אומרין, אין מוכרין לנוכרי ולא טוענין עימו ולא מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב; ובית הלל מתירין.
ח] בית שמאי אומרין, אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נוכרי, אלא כדי שייעשו מבעוד יום; ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.
ט] אמר רבן שמעון בן גמליאל, נוהגין היו בית אבא שנותנין כלי לבן שלהם לכובס נוכרי, שלושת ימים קודם לשבת. ושווין אלו ואלו, שטוענין בקורת בית הבד, ובעיגולי הגת.
י] אין צולין בשר ובצל וביצה, אלא כדי שייצולו. אין נותנין את הפת בתנור עם חשיכה, ולא חררה על גבי הגחלים, אלא כדי שיקרמו פניה; רבי אליעזר אומר, כדי שיקרום התחתון שלה.
יא] משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. ומחיזין את האור במדורת בית המוקד; ובגבולין, כדי שייצת האור ברובן. רבי יהודה אומר, אף בפחמין כל שהוא.
מסכת מועד קטן פרק ג
א] ואלו מגלחין במועד--הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, והנזיר, והמצורע, והיוצא מטומאתו לטהרתו.
ב] ואלו מכבסים במועד: הבא ממדינת הים, ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים, והמנודה שהתירו לו חכמים, וכל מי שנשאל לחכם והותר, מטפחות הידיים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג, הזבים והזבות הנידות והיולדות, וכל העולים מטומאה לטהרה--הרי אלו מותרין. ושאר כל אדם אסורין.
ג] ואלו כותבין במועד--קידושי נשים, וגיטין, ושוברים, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, איגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות בית דין, ואיגרות של רשות.
ד] אין כותבין שטרי חוב במועד; אם אינו מאמינו, או שאין לו מה יאכל--הרי זה יכתוב. אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, במועד; ואין מגיהין אות אחת, אפילו בספר העזרה. רבי יהודה אומר, כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו תכלת לציציתו.
ה] הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה; שמונה ימים, בטלה ממנו גזירת שלושים: מפני שאמרו, השבת עולה, ואינה מפסקת; והרגלים מפסיקין, ואינן עולין.
ו] רבי אליעזר אומר, משחרב בית המקדש, עצרת כשבת; רבן גמליאל אומר, ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים. וחכמים אומרין, לא כדברי זה ולא כדברי זה; אלא עצרת כרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.
ז] אין קורעין, ולא חולצין, ולא מברין, אלא קרוביו של מת. ואין מברין אלא על המיטות הזקופות. אין מוליכין לבית האבל לא בטבלה, ולא באסקוטלה, ולא בקנון, אלא בסלים. ואין אומרין ברכת אבילים במועד; אבל עומדים בשורה, ומנחמים ופוטרין את הרבים.
ח] אין מניחין את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד; ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד. הנשים במועד מענות, אבל לא מטפחות; רבי ישמעאל אומר, הסמוכות למיטה, מטפחות. [ט] בראשי חודשים, ובחנוכה ובפורים, מענות ומטפחות, בזה ובזה אבל לא מקוננות. נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות. איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת; קינה--שאחת אומרת וכולן עונות אחריה, שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט). אבל לעתיד לבוא, מה הוא אומר, "בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים; וחרפת עמו, יסיר מעל כל הארץ--כי ה', דיבר" (ישעיהו כה,ח).
מסכת סוכה פרק א
א] סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה, פסולה; רבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלוש דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה--פסולה. סוכה הישנה--בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. איזו היא ישנה, כל שעשאה קודם לחג שלושים יום; אבל אם עשאה לשם חג, אפילו מתחילת השנה--כשרה.
ב] העושה סוכתו תחת האילן, כאילו עשאה בתוך הבית. סוכה על גבי סוכה--העליונה כשרה, והתחתונה פסולה; רבי יהודה אומר, אם אין בה דיורין בעליונה, אף התחתונה כשרה.
ג] פרס עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפרס על גבי הקינוף--פסולה; אבל פורס הוא על נקליטי המיטה.
ד] הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס, וסיכך על גבן--פסולה; אם היה הסיכוך הרבה מהם, או שקצצם--כשרה. זה הכלל: כל שאינו מקבל טומאה, וגידוליו מן הארץ--מסככין בו.
ה] חבילי קש חבילי עצים וחבילי זרדים, אין מסככין בהן; ואם התירן, כשרות. וכולן כשרות לדפנות.
ו] מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה; רבי מאיר אוסר. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים--כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו.
ז] תקרה שאין עליה מעזיבה--רבי יהודה אומר משם בית הלל, או מפקפק, או נוטל אחת מבינתיים; בית שמאי אומרים, מפקפק, ונוטל אחת מבינתיים. רבי מאיר אומר, נוטל אחת מבינתיים, ואינו צריך לפקפק.
ח] המקרה סוכתו בשפודין, או בארוכות המיטה--אם יש ריוח ביניהן כמותן, כשרה. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, אינה סוכה.
ט] המשלשל דפנות מלמעלן למטן--אם גבוהות מן הארץ שלושה טפחים, פסולה; מלמטן למעלן--אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים, כשרה. רבי יוסי אומר, כשם שמלמטן למעלן עשרה טפחים, כך מלמעלן למטן עשרה טפחים. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלושה טפחים, פסולה.
י] בית שנפחת, וסיכך על גביו--אם יש בין כותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה; וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. סוכה גדולה, שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו--אם יש תחתיו ארבע אמות, פסולה.
יא] העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל--רבי אליעזר פוסל, מפני שאין לה גג; וחכמים מכשירים. מחצלת הקנים: מחצלת גדולה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר, אחת גדולה ואחת קטנה--עשאה לשכיבה--מקבלת טומאה, ואין מסככין בה; ולסיכוך--מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.
מסכת מידות פרק ד
א] פתחו של היכל--גובהו עשרים אמה, ורוחבו עשר אמות; וארבע דלתות היו לו--שתיים בפנים ושתיים בחוץ, שנאמר "ושתיים דלתות להיכל, ולקודש" (יחזקאל מא,כג). החיצונות, נפתחות לתוך הפתח לכסות עובייו של כותל; והפנימייות, נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות--שכל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות. רבי יהודה אומר, בתוך הפתח היו עומדות, וכמין ארצפמיטה היו נקפלות לאחוריהן--אלו שתי אמות ומחצה, ואלו שתי אמות ומחצה, חצי אמה מזוזה מכאן, וחצי אמה מזוזה מכאן: שנאמר "ושתיים דלתות, לדלתות: שתיים, מוסבות דלתות--שתיים לדלת אחת, ושתי דלתות לאחרת" (יחזקאל מא,כד).
ב] ושני פשפשין היו לו לשער הגדול--אחד בצפון, ואחד בדרום. שבדרום--לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל: שנאמר "ויאמר אליי ה', השער הזה סגור יהיה . . ." (יחזקאל מד,ב). נטל את המפתח, ופתח את הפשפש; נכנס להתא, ומן התא להיכל; רבי יהודה אומר, בתוך עובייו של כותל היה מהלך, עד שנמצא עומד בין שני שערים, ופתח את החיצונות מבפנים, ואת הפנימייות מבחוץ.
ג] ושלושים ושמונה תאים היו שם--חמישה עשר בצפון, וחמישה עשר בדרום, ושמונה במערב. שבצפון ושבדרום--חמישה על גבי חמישה, וחמישה על גביהן; שבמערב--שלושה על גבי שלושה, ושניים על גביהן. ושלושה פתחים היה לכל אחד ואחד--אחד לתא מימין, ואחד לתא מהשמאל, ואחד לתא שעל גביו. ובקרן מזרחית צפונית, היו חמישה פתחים--אחד לתא מימין, ואחד לתא שעל גביו, ואחד למסיבה, ואחד לפשפש, ואחד להיכל.
ד] התחתונה, חמש ורובד שש; האמצעית, שש ורובד שבע; והעליונה, שבע: שנאמר "היציע התחתונה חמש באמה רוחבה, והתיכונה שש באמה רוחבה, והשלישית, שבע באמה רוחבה" (מלכים א ו,ו).
ה] ומסיבה הייתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית, שבה היו עולין לגגות התאים. היה עולה במסיבה, ופניו למערב; הלך על כל פני הצפון, עד שהוא מגיע למערב. הגיע למערב, הפך פניו לדרום; הלך את כל פני המערב, עד שהוא מגיע לדרום. הגיע לדרום, הפך פניו למזרח; היה מהלך בדרום, עד שהוא מגיע לפתחה של עלייה--שפתחה של עלייה, פתוח לדרום. ובפתחה של עלייה, היו שם שתי כלונסות של ארז, שבהן היו עולין לגגה של עלייה. ובראשיהן פסיפסין מבדיל בעלייה, בין קודש ובין קודש הקודשים. ולולין היו פתוחין בעלייה לבית קודש הקודשים, שבהן משלשלין את האומנין בתיבות, כדי שלא יזונו את עיניהם מבית קודש הקודשים.
ו] ההיכל מאה על מאה, על רום מאה: האוטם שש אמות, גובהו ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, אמה מעזיבה, גובהה של עלייה ארבעים אמה, אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, ואמה מעזיבה, ושלוש אמות מעקה, ואמה כולה עורב; רבי יהודה אומר, לא היה כולה עורב עולה מן המידה, אלא ארבע אמות היה מעקה.
ז] מן המזרח למערב, מאה אמה: כותל האולם חמש, והאולם אחת עשרה, כותל ההיכל שש, ותוכו ארבעים אמה, ואמה טרקסין, ועשרים אמה בית קודשי הקודשים, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש. מן הצפון לדרום, שבעים אמה: כותל מסיבה חמש, והמסיבה שלוש, וכותל התא חמש, והתא שש, וכותל ההיכל שש, ותוכו עשרים אמה, כותל ההיכל שש, והתא שש, וכותל התא חמש, ובית הורדת המים שלוש אמות, והכותל חמש אמות. והאולם עודף עליו חמש עשרה אמה מן הצפון, וחמש עשרה אמה מן הדרום; והוא היה נקרא בית החילפות, ששם גונזין את הסכינין. וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו, דומה לארי: שנאמר "הוי אריאל אריאל, קרית חנה דויד" (ישעיהו כט,א)--מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו.
ח] [א] כל העזרה הייתה אורך מאה ושמונים ושבע, על רוחב מאה ושלושים וחמש. מן המזרח למערב, מאה ושמונים ושבע: מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה, מקום דריסת רגלי הכוהנים אחת עשרה אמה, והמזבח שלושים ושתיים, ובין האולם ולמזבח עשרים ושתיים אמה, וההיכל מאה אמה, ואחת עשרה אמה לאחורי בית הכפורת. [ב] מן הצפון לדרום, מאה ושלושים וחמש: הכבש והמזבח שישים ושתיים, מן המזבח לטבעות שמונה אמות, מקום הטבעות עשרים וארבע, מן הטבעות לשולחנות ארבע, מן השולחנות לננסין ארבע, מן הננסין לכותל העזרה שמונה אמות, והמותר בין כבש לכותל ומקום הננסין. [ג] שש לשכות היו בעזרה--שלוש בצפון, ושלוש בדרום: שבדרום--לשכת המלח, לשכת הפרווה, ולשכת המדיחין. לשכת המלח, שם היו נותנין מלח לקרבן. לשכת הפרווה--שם היו מולחין עורות הקודשים, ועל גגה היה בית טבילה לכוהן גדול ביום הכיפורים. לשכת המדיחין--שם היו מדיחין קרבי קודשים, ומשם מסיבה עולה לגג בית הפרווה. [ד] שבצפון--לשכת העץ, ולשכת הגזית, ולשכת הגולה. לשכת העץ--אמר רבי אליעזר בן יעקוב, שכחתי מה הייתה משמשת; אבא שאול אומר, לשכת כוהן גדול הייתה אחר שתיהן, וגג שלושתן שווה. לשכת הגולה--שם היה בור הגולה, והגלגל נתון עליו, ומשם מספקין מים לכל העזרה. לשכת הגזית--שם הייתה סנהדרין גדולה של ישראל יושבת, ודנה את הכהונה: שכל כוהן שנמצא בו פסול--לובש שחורים ומתעטף שחורים, ויוצא והולך לו; ושלא נמצא בו פסול--לובש לבנים ומתעטף לבנים, ונכנס ומשמש עם אחיו הכוהנים. ויום טוב היו עושין, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון; וכך היו אומרין, ברוך המקום ברוך הוא, שלא נמצא פסול בזרעו של אהרון.
מסכת יומא פרק ח
א] יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר; וחכמים אוסרין. [ב] האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעניתה, והשותה במלוא לוגמיו--חייב. כל האוכלים מצטרפין לככותבת, וכל המשקין מצטרפין לכמלוא לוגמיו; האוכל והשותה, אינן מצטרפין.
ב] [ג] אכל ושתה בעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת; שגג ואכל ועשה מלאכה, חייב שתי חטאות. אכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה, שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, שתה ציר או מורייס--פטור. [ד] התינוקות, אין מענין אותן ביום הכיפורים; אבל מחנכין אותן קודם לשנה וקודם לשתיים, בשביל שיהו רגילין במצוות.
ג] [ה] עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. חולה, מאכילין אותו על פי בקיים; ואם אין שם בקיים, מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי.
ד] [ו] מי שאחזו בולמוס--מאכילין אותו אפילו דברים טמאים, עד שייאורו עיניו. מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו; רבי מתיה בן חרש מתיר. ועוד אמר רבי מתיה בן חרש, החושש בפיו, מטילין לתוכו סם בשבת--מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
ה] [ז] מי שנפלה עליו מפולת--ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק נוכרי ספק ישראל--מפקחין עליו. מצאוהו חי, מפקחין עליו; ואם מת, יניחוהו.
ו] [ח] חטאת ואשם ודאי מכפרין. מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. התשובה מכפרת על עבירות קלות, ועל עשה ועל לא תעשה; ועל החמורות היא תולה, עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר.
ז] [ט] האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב--אין מספיקין בידו לעשות תשובה; אחטא, ויום הכיפורים מכפר--אין יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. את זו דרש רבי אלעזר בן עזריה, "מכול, חטאותיכם, לפני ה', תטהרו" (ויקרא טז,ל)--עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; שבינו לבין חברו--אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו. אמר רבי עקיבה, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם--אביכם שבשמיים: שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם . . ." (יחזקאל לו,כה), ואומר "מקוה ישראל ה'" (ירמיהו יז,יג)--מה המקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
מסכת פרה פרק ט
א] צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן--רבי אליעזר אומר, יזה שתי הזאות; וחכמים פוסלין. ירד לתוכה טל--רבי אליעזר אומר, יניחנה בחמה, והטל עולה; וחכמים פוסלין. נפל לתוכה משקין, ומי פירות--יערה, וצריך לנגב; דיו, קומוס, וקלקנתוס, וכל דבר שהוא רושם--יערה, ואינו צריך לנגב.
ב] נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו, או שנשתנו מראיהן--פסולין; חפושית--בין כך ובין כך--פוסלת, מפני שהיא כשפופרת. רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקוב אומרין, הדירה והכינה שבתבואה--כשרין, מפני שאין בהן ליחה.
ג] שתת מהן בהמה או חיה, פסולין. כל העופות, פוסלין--חוץ מן היונה, מפני שהיא מוצצת. כל השרצים, אינן פוסלין--חוץ מן החולדה, מפני שהיא מלקה. רבן גמליאל אומר, אף הנחש, מפני שהוא מקיא; רבי אליעזר אומר, אף העכבר.
ד] החושב על מי חטאת לשתותן--רבי אליעזר אומר, פסל; רבי יהושוע אומר, כשיטה. אמר רבי יוסי, במה דברים אמורים, במים שאינן מקודשין. אבל במים מקודשין--רבי אליעזר אומר, כשיטה; רבי יהושוע אומר, כשישתה. ואם גירגר, כשר.
ה] מי חטאת שנפסלו--לא יגבלם בטיט, שלא יעשם תקלה לאחרים; רבי יהודה אומר, בטלו. פרה ששתת מי חטאת, בשרה טמא מעת לעת; רבי יהודה אומר, בטלו במעיה.
ו] מי חטאת, ואפר חטאת--לא יעבירם בנהר ובספינה, ולא ישיטם על פני המים, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר; אבל עובר הוא במים עד צווארו. עובר הוא הטהור לחטאת, ובידו כלי ריקן הטהור לחטאת, במים שאינן מקודשין.
ז] אפר כשר שנתערב באפר מקלה--הולכין אחר הרוב ליטמא, ואין מקדשין בו; רבי אליעזר אומר, מקדשין בכולו.
ח] מי חטאת שנפסלו--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו. נטמאו--מטמאין את הטהור לתרומה בידיו, ובגופו; והטהור לחטאת--בידיו, אבל לא בגופו.
ט] אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש--מטמאין את הטהור לתרומה, בידיו ובגופו; והטהור לחטאת, לא בידיו ולא בגופו.
מסכת שבת פרק כב
א] חבית שנשברה--מצילין ממנה, מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים, בואו והצילו לכם: ובלבד שלא יספוג. אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין; יצאו מעצמן, אסורין. רבי יהודה אומר, אם לאוכלין, היוצא מהן מותר; ואם למשקין, היוצא מהן אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת--יצאו מעצמן, אסורין; רבי אלעזר מתיר.
ב] כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת; וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, מדיחין אותו בחמין בשבת--חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנן, שהדחתן היא גמר מלאכתן.
ג] שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשותה כלי. אין נוקבין מגופה של חבית, דברי רבי יהודה; ורבי יוסי מתיר. לא ייקבנה מצידה. אם הייתה נקובה--לא ייתן עליה שעווה, מפני שהוא ממרח; אמר רבי יהודה, מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב; ואמר, חושש אני לו מחטאת.
ד] נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור, ואת המים היפים ברעים בשביל שייצנו, ואת הצונן בחמה בשביל שייחמו. מי שנשרו כליו בדרך, מהלך בהן ואינו חושש; הגיע לחצר החיצונה--שוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם.
ה] הרוחץ במערה או במי טבריה--מסתפג אפילו בעשר לונטייות, ולא יביאם בידו; אבל עשרה בני אדם מסתפגין בלונטית אחת, פניהם ידיהם ורגליהם, ומביאין אותה בידם.
ו] סכין ומתמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגרדין. אין יורדין בפילומה, ואין עושין אפיקטפיזון בשבת. אין מעצבין את הקטן, ואין מחזירין את השבר. מי שנפרקה ידו או רגלו, לא יטרפם בצונן; אבל רוחץ כדרכו, ואם נתרפא, נתרפא.
מסכת כלאיים פרק ד
א] קרחת הכרם--בית שמאי אומרים, עשרים וארבע אמות; בית הלל אומרים, שש עשרה אמה. מחול הכרם--בית שמאי אומרים, שש עשרה אמה; בית הלל אומרים, שתים עשרה אמה. איזו היא קרחת הכרם, כרם שחרב מאמצעו: אם אין שם שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שש עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ב] איזה הוא מחול הכרם, בין הכרם לגדר: אם אין שם שתים עשרה אמה, לא יביא זרע לשם; היו שם שתים עשרה אמה--נותנין לו עבודתו, וזורע את המותר.
ג] רבי יהודה אומר, אין זה אלא גדר הכרם. ואיזה הוא מחול הכרם, בין שני כרמים. ואיזה הוא גדר, שהוא גבוה עשרה טפחים; וחריץ, שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה.
ד] מחיצת הקנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה. וגדר שנפרץ--עד עשר אמות, הרי הוא כפתח; יתר מכן, כנגד הפרצה אסור. נפרצו בו פרצות הרבה--אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר; ואם הפרוץ מרובה על העומד, כנגד הפרצה אסור.
ה] הנוטע שורה של חמש גפנים--בית שמאי אומרים, כרם; בית הלל אומרים, אינו כרם, עד שיהו שם שתי שורות. לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם--בית שמאי אומרים, קידש שורה אחת; בית הלל אומרים, קידש שתי שורות.
ו] הנוטע שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב--הרי זה כרם. שתיים כנגד שתיים, ואחת בינתיים, או שתיים כנגד שתיים, ואחת באמצע--אינו כרם: עד שיהו שם שתיים כנגד שתיים, ואחת יוצא זנב.
ז] הנוטע שורה אחת בתוך שלו, שורה אחת בתוך של חברו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, וגדר שהוא נמוך מעשרה טפחים--הרי אלו מצטרפות; גבוה מעשרה טפחים, אינן מצטרפות. רבי יהודה אומר--אם ערסן מלמעלן, הרי אלו מצטרפות.
ח] הנוטע שתי שורות--אם אין ביניהן שמונה אמות, לא יביא זרע לשם. היו שלוש--אם אין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה, לא יביא זרע לשם. רבי אליעזר בן יעקוב אומר משום חנינה בן חכינאי, אפילו חרבה האמצעית, ואין בין שורה לחברתה שש עשרה אמה--לא יביא זרע לשם: שאילו מתחילה נטען, היה מותר בשמונה אמות.
ט] הנוטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, מותר להביא זרע לשם. אמר רבי יהודה, מעשה בצלמין באחד שנטע את כרמו על שש עשרה שש עשרה אמה, והיה הופך שיער שתי שורות לצד אחד, וזורע את הניר, ובשנה האחרת היה הופך את השיער למקום הזרע, וזורע את הבור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. רבי מאיר ורבי שמעון אומרים, אף הנוטע את כרמו על שמונה שמונה אמות, מותר.
הירשם ל-
רשומות (Atom)