מה עוד יכולני לעשות? הנני עושה מה שביכולתי, ולכל הפחות – מה שנראה לי שביכולתי לעשות, ולא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי..., העיקר – שיושלמו כל העניינים שצריכים להעשות.
ואחר-כך אמר:
יש פסוק "אל תאמר גו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" – אין זו "חכמה" לומר שבשנים שעברו ("אַמאָליקע יאָרן") היה טוב יותר מעכשיו; כאשר נמצאים בזמן דעכשיו שבו רוצה הקב"ה שיהיה באופן כך וכך, הרי זה ראיה שבזמן זה מוכרחים, כביכול, להיזקק לאנשים מסויימים, שהם ימלאו את השליחות העליונה – גם אם זוהי שליחות קטנה יותר.
צריכים לידע את האחריות – והזכות – המוטלת על כל אחד ואחד מהנמצאים בזמן הזה, שצריך למלא את הכוונה העליונה בזמן הזה, עם הכוחות שנתנו לו, אבל עליו – לכל הפחות – לנצל את הכוחות שנותנים לו במילואם.
וכדי שנוכל לנצל את הכוחות במילואם . . זקוק הוא לקבל הוראה ממקום שלמעלה מכוחות אלו, שמשם ניתן לו פסק-דין כיצד להתנהג ומה לעשות עם כוחות אלו. – על כוחות אלו (שניתנו לו) לבדם, אינו יכול לסמוך, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"!
ובכן: אלה שהם מוצלחים, ומסוגלים לשמוע ממישהו ולקבל הוראה כיצד להתנהג – תבוא עליהם ברכה, ומה גם שעל-ידי זה עבודתם היא בנקל יותר, כיוון שאינם צריכים לסמוך על שכלם הם, בהיותם מסוגלים לשמוע ממי שהוא למעלה מהם – על כל פנים מישהו שהם חושבים שהוא למעלה מהם – ולקבל הוראה בנוגע להנהגתם...
הקיים מצב של "בין מלכא למלכא"?
באיגרת מיום ל' תשרי תשח"י (תרגום חופשי מאנגלית, נדפס גם ב'תשורה' י"ד תמוז תשנ"ט עמ' 13) כתב הרבי לנערה ששאלה:
שאלת לפני כמה זמן קיבלתי על עצמי את תפקידי הנוכחי. לאחר שהסתיימה שנת האבלות על פטירתו של מורי חמי זצ"ל ביום י' שבט תש"י.
אולם בכמה הזדמנויות ציין הרבי את תפקידו – התחלת נשיאותו – מאז י' שבט תש"י.
דומה כי אין סתירה בין השניים: במובן הרוחני אין ספק שהרבי מילא את המקום מיד, בעוד שבגלוי רק ב"תשי"א – יו"ד שבט – מקבל הנשיאות. אומר מאמר הראשון ד"ה באתי לגני" (כפי שנעתק ב'שושלת היחס' בספר 'היום-יום').
ולכן כבר ב"תש"י" – "עוסק במרץ גדול בהרחבת והתפשטות מוסדות התורה והחינוך שנתייסדו על-ידי כ"ק אדמו"ר חותני. מייסד בתי ספר "אהלי יוסף יצחק – ליובאוויטש" במדינות צפון אפריקה" (ב'היום-יום' שם).
בהזדמנות אחרת, שבת קודש פרשת שמיני תשי"ב (תורת מנחם כרך ה' עמ' 183), אמר הרבי, כשקולו נקטע מהתרגשות:
כאשר מתבוננים בגדלותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובכך שהשאיר אותנו...
- אינני יודע למה עשה ה' ככה, אבל, כן הוא המצב בפועל.. הרי אין לכם ברירה אחרת, וגם לי אין ברירה אחרת... ובכל אופן, בנוגע להענינים שקיבלתי על עצמי, שזוהי שליחותי בעלמא דין, משתדל הנני שיהיו בחסד וברחמים...
מנהיגות רבי היא עניין רוחני אלוקי
ב'יחידות' מרתקת שהתקיימה ביום ה' כ"ג מנחם אב תשי"ט, למנהלי ארגון "הלל" (נדפסה בתשורה מיום ז' תמוז תשס"ח), נשאל הרבי על-ידי אחד הנוכחים:
שאלה: מה ההסבר לעובדה שהבחנתי בה, שהנהגת ליובאוויטש עברה מדור לדור דרך בת ולא דרך בן?
הרבי: מסתמא כוונתך לאחר הסתלקות בנו של רבינו הזקן. היו לו שני בנים, אך הם הפצירו בחתנו לקבל עליו את ההנהגה.
שאלה: האם המנהיגות נקבעת על-פי עקרונות ולא על-פי ירושה?
תשובת הרבי: רק על-פי עקרונות; רק מי שיש בו ההתאמה והנטייה בכיוון מסויים. מי שיש לו אב שהקדיש את עצמו וכל ימי חייו לעקרונות מסויימים, כך שהם חדרו וחלחלו בעצם מציאותו – מן ההכרח שהדבר יחדור ויחלחל גם לרעייתו ולילדיו. כשאדם חדור בעיקרון מסויים, הראשונים שיושפעו מכך יהיו בנו ובתו; ואם הנושא הוא תורה או קבלה, אזי הבן מתאים לכך יותר מהבת.
הסיבה לכך שהבן מקבל עליו את ההנהגה היא – לא מפני שהוא בנו של המנהיג, אלא מפני שיש בו המידה הגדולה ביותר של צדקות, חינוך והתלהבות שקיבל מאביו ומסביבתו, ולכן יש לו סיכוי גדול יותר.
הצמח-צדק היה יתום מהשנה השלישית לחייו ורבינו הזקן טיפל בחינוכו באופו אישי; ולכן היתה לו אפשרות רבה יותר לקבל חינוך זה, אפילו יותר מבניו של אדמו"ר האמצעי.
הסבר זה הוא עבור אדם משכיל. חסיד צריך לקבל הסבר רוחני יותר: מהותו של 'רבי' אינה נקבעת על-ידי עניינים מקריים או זמניים, אלא על-ידי דברים שמלמעלה מאתנו. בנו של המגיד ממזריטש שימש ממלא-מקומו למשך חמש שנים בלבד, ולאחר-מכן נפטר; הדבר אינו תלוי בעניין גשמי, אלא בעניין רוחני ואלוקי.
זה אותו רבי...
בהתוועדות ש"פ מקץ זאת חנוכה תשי"ג (תורת מנחם כרך ז, עמ' 264), התבטא הרבי בפנותו לאחד המסובים:
זה אותו הרבי, עם אותן ההנהגות, אלא שהתלבש בלבושים אחרים – לבושים מאירים יותר... ואם-כן, מה איכפת לכם, העיקר שזה אותו הרבי.
בהזדמנות אחרת בשנת תשכ"ח התבטא הרבי ('שיחות קודש' תשכ"ח כרך ב, עמ' 350):
לפני שמונה עשרה שנים לא תרתי אחר הכבוד, וגם כיום אין הדבר חסר לי. והלוואי גם אחר כך!.. אין רצוני בכבוד, ולא את אשר יש לשלם עבורו, "לא מהם ולא מהמונם"..
בהתבטאות הרבי משבת-קודש פרשת וישב תשכ"ד ('שיחות קודש' תשכ"ד עמ' 121), התייחס לציפיותיו מהחסידים:
זוהי גם הסיבה שתובעים ללא הרף ("מען האַלט אין איין מאָנען") .. במשך ארבע עשרה שנים היה כבר למעלה ממאה פעמים, והתוצאה עדיין אינה ניכרת...
ועוד ביטוי משנת תשכ"ה ('שיחות קודש' תשכ"ה כרך א' עמ' 87): "כבר חמש-עשרה שנה שמדברים"...
משנה לשנה רק הולך ומתווסף
בפתיחת התוועדות יו"ד שבט תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ב, עמ' 780) סקר הרבי את שלושים ושתיים שנות נשיאותו מאז תש"י, והתייחס לדברים הטובים והפכם שאירעו בהם:
שלושים ושתיים השנים האחרונות היו שנים בעלי עושר רב בתוכן ובמאורעות מיוחדים – שבזמנים רגלים היו מאורעות הנ"ל צריכים להתפרס על משך ריבוי שנים (הרבה יותר מאשר שלושים ושתיים שנה).
וכפי שרואים במוחש את המאורעות והשינויים כו' שהיו במשך שלושים ושתיים השנים האחרונות – הן שינויים לטוב, והן שינויים בכיוון ההפכי. וכאמור לעיל – משך הזמן שבו אירעו מאורעות ושינויים אלו (שלושים ושתיים שנים) – הוא קצר ביותר לפי ערך המאורעות והשינויים כו'. ובזמנים רגילים דרוש משך זמן ארוך ביותר, ריבוי שנים, כדי להכיל בקרבם את כל המאורעות והשינויים שהיו במשך זמן זה.
ועל-פי זה נמצא שהמרחק בן ימינו אלו ליום ההסתלקות של כ"ק מו"ח אדמו"ר (יו"ד שבט תש"י) הוא יותר (באיכות) מאשר שלושים ושתים שנה, כי שלושים ושתיים שנים הנ"ל מכילים בקרבם מאורעות ועניינים המתאימים למספר שנים גדול יותר.
אף-על-פי-כן רואים בפועל שריבוי יהודים התאספו יחד בקשר למאורע זה, בהיותם "עם חכם ונבון", ובידעם שמדובר אודות מאורע שהיה בעבר, ולא רק "בעבר" מבחינת מספר השנים, אלא גם מעמד ומצב שונה לגמרי מהמעמד ומצב שבהווה, ואף אל פי כן מתאספים הם יחד מרצונם הטוב, ובטוב לבב (מבלי הבט על הטירחא שבדבר).
ויתירה מזו:
משנה לשנה גדל והולך מספר המשתתפים בהתוועדות [הקשורה עם מאורע הנ"ל] , ומובן בפשטות שכאשר ישנה הוספה במספר בני-ישראל (בכמות) ישנה הוספה גם באיכות...
...והביאור בזה:
עצם העובדה שזכרון מאורע הנ"ל מהוה גורם משיכה לריבוי יהודים, מכמה וכמה חוגים שבישראל, שיבואו כולם להשתתף בהתוועדות זו, ובאופן שמספרם הולך וגדל משנה לשנה – הרי זה גופא הוכחה אמיתית שמאורע הנ"ל אינו נחלת העבר בלבד, אלא זהו ענין השייך להווה.
ובהקדים:
ישנם ענינים שמידי שנה בשנה נוסף בהם עוד יותר. היינו, לא זו בלבד שאינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף בהם עילוי גדול יותר, ולדוגמא: "יין ישן דעת זקנים נוחה הימנו" (מגילה טז,ב) וכיוצא-בזה.
'זרעו בחיים' הם ההוכחה לנצחיותו
זאת אומרת: כאשר רוצים לדעת אם המשך הזמן וריבוי השנים גורם חלישות בדבר, או אדרבה, שעל-ידי זה נוסף עילוי גדול יותר – הרי זה תלוי במהות הענין שאודותיו מדובר, ובמהותם של האנשים שאודותם מדובר.
ובנוגע לעניננו:
כאשר מדובר אודות יום הילולא של צדיק שתפקידו ושליחותו והנהגתו בפועל היו, לסייע ולהוסיף חיות אצל כל אחד-ואחד מבני-ישראל, הן חיות רוחנית והן חיות גשמית. כידוע לכל – פעולותיו באופן דמסירת נפש (כאשר היו זקוקים להגיע למסירות נפש), כדי לסייע לכל יהודי בכל האופנים האפשריים, הן בענינים רוחניים והן בענינים גשמיים.
וחינך והדריך את כל ההולכים בדרכיו באופן ד"זרעו בחיים", היינו, שגם הם יעסקו בהפצת "חיים" אמיתיים, הן ברוחניות והן בגשמיות, בכל מקום שידם מגעת, זאת אומרת, נוסף על עבודתם בעצמם יהיו הם "נרות להאיר", והנהגתם תהיה באופן ד"טופח על מנת להטפיח", היינו, שפועלים על הזולת שגם הוא יאיר וישפיע על כל הנמצאים בסביבתו.
הרי מובן בפשטות שכל העניינים הקשורים עם בעל ההילולא הם עניינים נצחיים גם בהווה, מאחר שענינים אלו הולכים ונמשכים גם בהווה, ואדרבה: מזמן לזמן נוספים עוד תלמידים ותלמידי תלמידים, פירות ופירי פירות.
...על-פי זה מובן בפשטות שאף-על-פי שכבר עברו שלושים ושתיים שנה מיום ההילולא דשנת תש"י – [ו"תורת אמת" אומרת שכאשר כותבים את התאריך בשטרות שעל-פי תורה – צריכים להוסיף במספר השנים עוד שלושים ושתיים שנים לגבי מספר השנים שכתבו בשטרות דשנת תש"י] – הנה לא זו בלבד שהענינים הקשורים עם יום ההילולא אינם נחלשים משנה לשנה, אלא אדרבה: משנה לשנה נוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים הקשורים עם יום ההילולא, כי נוספים תלמידים ותלמידי-תלמידים, פירות ופירי-פירות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך
המשך לשמור קשר עם אתרינו
באם ראית משהו שיכול לעניין את קוראינו אנא שלח למערכת האתר