החסידות מכונה גם בשם לְיוּבַּאַוְויִטְש על שם העיירה הרוסית לובביץ', בה חיו ופעלו מרבית אדמו"רי חב"ד במשך כמאה ושתיים שנים, ובה היה מרכז החסידות בשנים אלו. בכך היא דומה למרבית החסידויות האחרות, הנקראות על שם העיר שבה חיו האדמו"רים. כינוי זה גם מבדיל בינה לבין חסידיות אחרות משושלת חב"ד שהתקיימו בעבר: חסידויות קאפוסט, ניעז'ין, ליאדי, רציצה ובוברויסק.
בשישה העשורים האחרונים, בהכוונת הרבי מליובאוויטש, הפנתה חסידות חב"ד את פניה החוצה באופן בולט. היא דוגלת בהתערות בתוך כלל החברה היהודית, מתוך ניסיון להשפיע על הציבור היהודי הרחב להתקרב למסורת היהודית. רבים מחסידי חב"ד מתגוררים בתוך הציבור הכללי ולא בשכונות משלהם, בתקווה שמעורבות זו, בדרך אהבת ישראל (אחד הערכים המובילים במשנת חב"ד), תתרום לקירוב שכנים לערכי היהדות. התנועה מקיימת פעילויות רבות להפצת ערכי היהדות והחסידות בקרב הציבור הרחב, ואנשיה משקיעים מאמצים לשכנע את הציבור לקיים מצוות, כגון הנחת תפילין לגברים מעל גיל בר מצווה והדלקת נרות שבת לנשים ובנות.
ההערכות בדבר מספר חסידי חב"ד נעות בין חמישים אלף למאתיים אלף. הריכוזים הגדולים ביותר שלה ממוקמים בניו יורק ובישראל. בראשית המאה ה-21 היו כ-4,000 בתי חב"ד בכ-950 ערים השוכנות ב-75 מדינות בעולם.
היחס אל הרבי לאחר פטירתו
בכל חסידות וגם בחסידות חב"ד מקובל שהרבי הוא האישיות הדומיננטית והרוח החיה, שעל פיו יישק כל דבר. לאחר פטירת הרבי, חסידי חב"ד לא מינו אדמו"ר חדש, משום שלרבי לא היו ילדים או ממשיך טבעי אחר ומתוך אמונה שהרבי ממשיך להנהיג את החסידות. הם נשענים על כך שגם הרבי הצהיר פעמים רבות שחמיו הוא "נשיא הדור" גם לאחר פטירתו, וש"אנחנו" איננו אלא שליחיו ומבצעי הוראותיו. לאור זאת אומרים חסידי חב"ד בימינו שמנהיגותו של הרבי נמשכת, "מורשתו" משמשת נר לרגליהם, הם לומדים את תורתו ופועלים ומחנכים לפיה. הם שומרים על הוראותיו הרבות (כגון, לימוד יד החזקה של הרמב"ם, לפי חלוקה שנתית). הם רואים בלימוד תורתו ובמילוי הוראותיו דרך של "התקשרות" אליו. הם מאמינים כי המצב הנוכחי הוא זמני בלבד, וכי בקרוב תתממש בשורתו על הגאולה וביאת המשיח.
על פי התאולוגיה החב"דית לכל דור ודור בדברי ימי עם ישראל, החל ממשה ועד ימינו, ישנו מנהיג המשמש כ"נשיא הדור". חסידי חב"ד מאמינים כי מאז ייסוד החסידות שימש כל אחד מאדמו"ריה כנשיא הדור, וממילא התקיים בינו לבין אלוהים קשר בלתי אמצעי ונעלה אף מצדיקים אחרים בדורו. החסידים הם מאמינים שהרבי ממשיך לשמש כנשיא הדור. לפי תורת חב"ד, לכל דור ישנו תפקיד מיוחד שאותו עליו להשלים. המשימה של הדור השביעי על פי הוראות הרבי היא הבאת המשיח, וכל עוד לא הושלמה משימה זו ממשיך הרבי לשמש נשיא הדור ומנהיגו.
פולמוס המשיחיות
לאחר פטירתו של הרבי נוצר בחסידות חב"ד ויכוח שהוביל להיווצרות שתי קבוצות: הזרם המתון (הקרוי גם "הזרם המרכזי" או "הזרם האנטי-משיחיסטי") מאמין כי תפקידה של חסידות חב"ד להמשיך את מורשתו של הרבי, תוך הכרה בעובדת פטירתו. אנשי הקבוצה אומרים קדיש ביום פטירתו ועולים לקברו, כפי שנוהגים בכל רבי שנפטר. הם מצפים לשובו בתחיית המתים. חלק מאנשי קבוצה זו מאמינים כי הרבי עשוי להיות המשיח, למרות פטירתו, אך טוענים כי מאחר שהרבי התנגד לזיהויו ולפרסומו כמשיח – אין לעסוק בזה. הזרם המשיחיסטי סבור כי חלק מרכזי בתפקידם של חסידי חב"ד הוא להכריז ולפרסם שהרבי הוא המשיח. אנשי הקבוצה נוהגים להכריז "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" ולהדפיס זאת בדף השער של ספרים וחוברות שהם מוציאים לאור. רבים מהם חובשים כיפה שעליה הכרזה זו וחלקם גם עונד על דש חליפתו דגלון צהוב עם המילה משיח. ה'משיחיסטים' ממשיכים להוסיף לשמו של הרבי את האיחול "שליט"א" (שיחיה לאורך ימים טובים ארוכים) ואומרים שהוא עדיין חי. חלק מאנשי הזרם המשיחי אינם עולים לקברו של הרבי ובאים רק לבית מדרשו בברוקלין.
באחת משיחותיו הזכיר הרבי שנשמת הרבי שבכל דור צריכה להיות מלובשת בגוף גשמי. הזרם המתון מבין התבטאויות כאלו כתפילה וכמשאלה של הרבי. הזרם המשיחיסטי סבור שלמרות פטירתו, הרבי חי בגוף גשמי ממש, ושדברי הרבי גוברים על המציאות הנראית לעיניים. את פטירת הרבי מכנים המשחיסטים 'היעלמות'. הרבי לא הכריז מעולם במפורש שהוא המלך המשיח. עם זאת, בכמה שיחותיו ניתן למצוא אמירות, המפורשות על ידי הזרם המשיחי כרמזים למשיחיותו. מאידך, בכמה מקרים דיבר הרבי ברבים או כתב מכתבים שבהם התנגד נחרצות לפרסומים המזהים אותו כמשיח, ועל כך מסתמכים אנשי הזרם המתון.
יחסה לציונות ולמדינת ישראל
לחסידות חב"ד שורשים עמוקים בארץ-ישראל. מייסד חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, היה הממונה על גיוס כספים להחזקת היישוב היהודי בארץ-ישראל ברוסיה הלבנה, והקים בארץ-ישראל קופת תמיכה במשפחות נזקקות שנקראה מאוחר יותר "כולל חב"ד". בנו, רבי דוב בער שניאורי, הקים שורה של מוסדות בחברון. מנהיג חב"ד בדור השלישי, הצמח צדק, הקים את בתי-הכנסת הקרויים על שמו בעיר העתיקה בירושלים ובצפת.
בדור הרביעי של חסידות חב"ד החלה הסתייגות מהשאיפה ליישוב הארץ מתוך מגמות חילוניות. ראשי תנועת ביל"ו פנו אל האדמו"ר שמואל שניאורסון וביקשו את תמיכתו במפעלם. הוא השיב להם כי השם ביל"ו הוא ראשי תיבות של חלקו הראשון של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה' ", אך הם ניתקו את סופו של הפסוק מתחילתו ואין כוונתם לעלות לארץ-ישראל מתוך אמונה. הוא הצהיר: "אם הייתם שומרים על סופו של הפסוק ("באור ה' "), הייתי נוסע איתכם ולוקח איתי 100 אלף חסידים".
המנהיג החמישי של חב"ד, רבי שלום דובער שניאורסון, היה מתנגד חריף לציונות. הוא טען כי הציונות שואפת ליצור עם יהודי חדש, שאינו מחובר לתורה ולמצוותיה, ולפתות באמצעות הכמיהה לציון את המוני העם לנטוש את האמונה ואת שמירת המצוות. בקו זה המשיך גם ממלא מקומו, רבי יוסף יצחק שניאורסון, בשנים הראשונות של מנהיגותו.
מאוחר יותר, בשנים שקדמו להקמת המדינה חל מפנה בגישת חב"ד. אף שהרבי יוסף יצחק שניאורסון המשיך לדחות בתקיפות את האידאולוגיה הציונית, עם פרוץ העימות הצבאי הגלוי הוא החל לתמוך במחתרות, בעיקר באצ"ל ובלח"י, ועודד את חסידיו להשתתף בהן. לאחר הקמת המדינה הורה לקבוצה מחסידיו, שיצאה מרוסיה, לעלות לארץ ולהקים את כפר חב"ד.
האדמו"ר השביעי, רבי מנחם מענדל שניאורסון, גילה מעורבות אקטיבית בחיי המדינה. הוא עודד את חסידיו לשרת בצה"ל אחרי תום לימודיהם בישיבה, קיים קשרים הדוקים עם חלק ממנהיגי המדינה, קצינים בצה"ל וראשי מערכות הביטחון בישראל, הפנה אנשי עסקים להקמת מפעלי תעשייה בישראל, בשכונות שהקים לחסידיו בלוד, בקריית מלאכי ובירושלים הורה לקלוט גם קבוצות של עולים חדשים מגאורגיה ובוכרה, ודגל בתפיסה מדינית-ביטחונית תקיפה. הרבי מליובאוויטש לא הסיר את ההתנגדות לציונות האידאולוגית ולמסתעף ממנה, אך מיעט לעסוק בכך. הוא אף ראה את המדינה כחסד אלוהי, שנועד לתת לעם ישראל הזדמנות להוכיח שהוא ראוי לגאולה.
עמדות פוליטיות במדינת ישראל
בבסיסה חב"ד היא תנועה א-פוליטית, הנמנעת באופן מוחלט מהזדהות או זיקה מפלגתית כלשהי. הרבי הקפיד על כך גם כשהדבר פגע באפשרויותיה של חב"ד לקבל תקציבים. לדבריו, חב"ד צריכה לפנות לכל חלקי העם היהודי, ואילו מפלגה היא מלשון פלג ופילוג. עם זאת, הרבי לא נמנע מהבעת עמדות בסוגיות השנויות במחלוקת פוליטית, והסביר כי עמדותיו אלה אינן פוליטיקה אלא דאגה לקיומו הרוחני והפיזי של העם בישראל.
בסוגיית ההתיישבות ביש"ע הציג הרבי קו ניצי המתנגד בחריפות לכל מסירת שטחים לערבים. הסיבה לכך הייתה פיקוח נפש ולא אידאולוגיה לאומית. הרבי סבר כי מדיניות הוויתורים והנסיגות תחליש את ישראל, תסכן את ביטחונה, תגביר את הלחצים עליה ותרחיק את השלום.
הרבי נאבק גם על תיקון חוק מיהו יהודי, בקריאה לציין בחוק במפורש כי יהודי הוא אך ורק מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר כהלכה. הוא טען כי החוק הקיים מעניק הכרה גם לגויים שהם ילדים ונכדים של יהודי, ומכיר גם בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, וכך נרשמים גויים כיהודים ואחדות העם נפגעת.
חב"ד נמנעת מהמלצה לבחור במפלגה מסוימת בבחירות לכנסת. הרבי הנחה את חסידיו להצביע "לרשימה היותר חרדית", ובשנים אחרות הורה "להצביע עבור החרדים לדבר ה'". החסידים אמורים להחליט בעצמם איזו מפלגה עונה על ההגדרה הזאת.
יוצאות מן הכלל היו שתי מערכות בחירות: האחת, מערכת הבחירות של 1988, אז הורה הרבי לחסידיו להצביע לאגודת ישראל לאחר שחל פילוג באגודת ישראל והליטאים פרשו ממנה והקימו את דגל התורה, בהוראת הרב שך, כחלק ממאבקו בחב"ד. השנייה, הבחירות בשנת 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות ממשלת ישראל. בבחירות אלו רוב אנשי חב"ד פעלו לבחירתו של נתניהו, בשל עמדתה של חב"ד שראתה בהסכמי אוסלו סכנת פיקוח נפש. מטה שהקימו חסידי חב"ד טבע את הסיסמה "נתניהו. זה טוב ליהודים", וסייע לבחירת נתניהו לראשות הממשלה. מעורבות התנועה, שהייתה אמורה להיות א-פוליטית, עוררה את קצפם של תומכי העבודה והשמאל, בפרט לנוכח תרומתו של המיליונר האוסטרלי יוסף יצחק גוטניק, חסיד חב"ד, שמימן את הקמפיין.
בשנת 1990 כאשר ניסה שמעון פרס להרכיב ממשלה לאחר נפילת ממשלת שמיר, במסגרת "התרגיל המסריח", סיכל זאת הרבי מליובאוויטש. פרס הצליח לכאורה להשיג רוב של 61 ח"כים, ובהם חברי אגודת ישראל. ואולם ביום המיועד לאישור הממשלה החדשה התברר כי שניים מחברי הכנסת של האגודה, אליעזר מזרחי (חסיד חב"ד) ואברהם ורדיגר, לא באו לתמוך בממשלה החדשה. השניים הושפעו בעניין זה מעמדות הרבי בעניין שלמות הארץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך
המשך לשמור קשר עם אתרינו
באם ראית משהו שיכול לעניין את קוראינו אנא שלח למערכת האתר