"הרופאים אמרו שאני לא נורמלית"
אסתר סגל, עורכת ומגישה בערוץ הרוסי, היא אישה יוצאת דופן מכל בחינה אפשרית: כשגילתה שההפרייה שביצעה הניבה 5 עוברים, היא סירבה לדלל אותם וילדה בהצלחה חמישייה, היום בני 12. מאז הספיקה סגל, חב"דניקית מאמינה, להתגרש והיא מפרנסת את משפחתה בעצמה. היא גם הספיקה לכתוב 7 ספרים ואפילו ללדת ילד נוסף. בראיון כנה היא מספרת על האתגרים העצומים ומודה: "אני הכי רוצה להיות לבד"
נועה יחיאלי | מגזין mako | פורסם 13/06/13 17:23:11
"לפעמים אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק. אין שנייה ביום שאני לא צריכה לעשות בה משהו"
אסתר סגל. ברוסיה לא היה מספיק מקום בפגייה
צילום׃ יורי גרשברג
באחד מביקורי המולדת שלה ברוסיה, נכנסה אסתר סגל לחנות נעלי ילדים והתחילה להעמיס. היא עברה בין המדפים ובחרה חמישה זוגות של סנדלים, ואחר כך חמישה זוגות של מגפיים, וגם חמישה זוגות של נעלי בית. כשהגיעה לקופה היו בידיה לא פחות מ-40 זוגות – כולם באותה המידה. המוכר התבונן בה והתקשר למשטרה. "הם חשבו שאני רוצה למכור נעליים בעצמי", היא צוחקת, "הייתי צריכה להסביר לשוטרים שאני לא מוכרת לאף אחד. שיש לי בבית חמישייה שצריך להנעיל".
ככה נראית כל חוויית קניה במשפחת סגל – הכל כפול חמש. כשחמשת ילדיה היו קטנים, זה היה יותר פשוט. לא צריך היה לקנות כלום, קיבלו הכל מיד שנייה. אבל היום הילדים כבר בני 12, וזה הולך ונעשה מסובך. "עכשיו לכל אחד מהם יש את הטעם שלו. הם עושים לי את המוות. מגיעים לחנות, ופתאום זה לא יפה וזה לא אופנתי וזה לא מתאים", היא אומרת. "זה קשה, אבל אני שמחה. אני לא רוצה לקלקל לילדים שלי את הרצון להיות כל אחד הוא עצמו. במגזר הדתי כולם לבושים אותו הדבר, ואני תמיד מעודדת את הילדים לחשוב אחרת, באופן עצמאי. רק ככה אפשר ליצור".
בשבוע שעבר סיקרו כלי התקשורת בארץ את הלידה של אלכסנדרה קינובה, צעירה בת 23, שילדה את החמישייה הראשונה בתולדות צ'כיה. היריון של חמישה עוברים הוא נדיר מאוד ומתרחש, ברוב המקרים, בעקבות התערבות הורמונלית או הפרייה מלאכותית. שברחם מתחילים להתפתח מעל שני עוברים, ממליצים הרופאים ברחבי העולם לבצע דילול כדי להגדיל את הסיכויים של חלק מהתינוקות לשרוד. הרוב המוחלט של האימהות מקבל את ההמלצה. אסתר סגל לא קיבלה.
"הרופאים אמרו שאין צ'אנס, שצריך לדלל", היא משחזרת, "ההלכה אומנם מתירה לדלל, אבל אני לא רציתי. פתחנו באגרות קודש (סדרת ספרים הכוללת את כתביו הנבחרים של הרבי מלובביץ'; מאמינים המתלבטים בשאלה מסויימת נוהגים לבחור ספר, לפתוח בעמוד מסוים מבלי להסתכל, ולקרוא בדברי הרב תשובה לשאלתם – נ.י) והיה כתוב שם שצריך 'לשמור על החומר'. הרבי לא התייחס כמובן לעוברים, אלא לתלמידים, והתכוון שצריך לקבל את כולם לישיבה, לשמור על החומר במטרה שייצאו כמה גאונים. אבל אנחנו הבנו מכך את התשובה לשאלה שלנו".
לא רציתי ללכת כל החיים עם הידיעה שהיו יכולים להיות עוד שניים או שלושה. אסתר והחמישייה
צילום׃ צילום ביתי
חודשיים וחצי של שכיבה על צד שמאל
סגל, 40, נולדה בסנט פטרסבורג כבת יחידה למשפחה חילונית עם שורשים חב"דניקים. בגיל 20 נישאה, ואל עולם החסידות הגיעה בעקבות לימודים למבחן בפילוסופיה. "למדתי לפי הרשימה את כל המערכות הפילוסופיות שקיימות, ובכולן חיפשתי תשובות ברורות והגיוניות לשאלה מהי משמעות החיים", היא אומרת, "גם בדתות חיפשתי, אבל לא מצאתי. חשבתי שמצאתי ביהדות. זו המערכת הכי הגיונית מבחינתי".
במשך שבע שנים ניסתה להיכנס להיריון. כשהצליחה סוף סוף, אחרי אינספור טיפולי פוריות, כבר עמדה לסיים את לימודי הדוקטורט בספרות. בבדיקת אולטרסאונד שגרתית זיהו הרופאים ארבעה עוברים, וכשסגל התבצרה בעמדתה וסירבה לדילול, הבהירו לה שאם כך אז אין טעם שתישאר ברוסיה. "בבתי החולים שם אין מספיק אינקובטורים בפגייה", היא מסבירה, "ואם יש – אין סיכוי שיהיו חמישה פנויים בבת אחת. הרופא אמר שאם אני רוצה שהתינוקות יחיו אסור לי להמשיך את ההיריון ברוסיה".
סגל ומי שהיה אז בעלה (לבקשת הבעל לשעבר תמונות הילדים לא נחשפו בכתבה) כבר חזרו אז בתשובה מלאה ותפקדו כשליחים פעילים בחסידות חב"ד המקומית, החליטו שהגיעה השעה לעלות לישראל. הם התיישבו בירושלים, וגם בבית החולים "שערי צדק" נאלצו לעמוד איתנים בדעתם מול הרופאים ולהודיע שהם מתעקשים לשמור על כל העוברים, למרות הסיכוי הגבוה ללידה מוקדמת, שתסכן את חייהם. "בקהילה החרדית אמרו לנו 'כל הכבוד', אבל כל השאר – כולל כל הרופאים והאחיות בבית החולים – המשיכו להגיד לנו מדי יום שאנחנו צריכים לדלל. הם אמרו שאני לא נורמלית".
"עכשיו הרבה יותר קשה, כשיש להם גם דרישות נפשיות ואני לא יכולה להיות שם בשבילם כי אני צריכה לעבוד. אבל עדיף לא לראות אותם ולדעת שיש להם אוכל, מאשר לראות אותם מתים מרעב"
סגל באולפן ערוץ 9
צילום׃ יורי גרשברג
ומה ענית להם?
"אני לא כל כך מתחשבת בדעה של אנשים אחרים. בבית הספר היסודי הייתי בכיתה של 44 ילדים, מתוכם 40 היו אנטישמים והיו מרביצים לי כל יום. התרגלתי כבר להיות אחרת ולחשוב אחרת מכולם".
"אני לא כל כך מתחשבת בדעה של אנשים אחרים. בבית הספר היסודי הייתי בכיתה של 44 ילדים, מתוכם 40 היו אנטישמים והיו מרביצים לי כל יום. התרגלתי כבר להיות אחרת ולחשוב אחרת מכולם".
למה לא היית מוכנה לדלל?
"לא יודעת. פשוט לא רציתי. לא רציתי ללכת כל החיים עם הידיעה שהיו יכולים להיות עוד שניים או שלושה. עכשיו, כשהם כולם בחיים, אני מסתכלת עליהם לפעמים וחושבת מי היה יכול להיות זה שהייתי מוותרת עליו. זה נורא לחשוב על זה".
"לא יודעת. פשוט לא רציתי. לא רציתי ללכת כל החיים עם הידיעה שהיו יכולים להיות עוד שניים או שלושה. עכשיו, כשהם כולם בחיים, אני מסתכלת עליהם לפעמים וחושבת מי היה יכול להיות זה שהייתי מוותרת עליו. זה נורא לחשוב על זה".
והם באמת כולם חיים, בריאים ושלמים, חמישה תלמידים בכיתה ו', החוגגים השנה, כאמור, 12 אביבים. יוסף יצחק, מרדכי, שניאור זלמן, חנה וחיה מושקא, מתגוררים בראשון לציון עם אמא ועם אחיהם הצעיר, מנחם מנדל בן התשע. לפני כשלוש שנים התגרשו בני הזוג סגל, ומאז מגדלת אותם אסתר כמעט לבדה.
סגל היא לא האם החב"דניקית המצויה שהייתם מצפים לפגוש. גם מבלי לחטוא בסטראוטיפים, מדובר באישה יוצאת דופן. היא מרשימה גם מבחינה חיצונית וגם בנוכחותה: היא מרבה לצטט סופרים והוגים רוסים וצרפתים, בקיאה בעולם המסתורין המסקרן של הקבלה ומבטאת עמדות מקוריות בסוגיות של דת והלכה. סגל עובדת לפרנסתה מאז שחמשת התינוקות היו בני שנה וחודשיים. בשמונה השנים האחרונות היא עורכת ומגישה בערוץ הרוסי "ישראל פלוס" (ערוץ 9), ובזמנה הפנוי, לא שיש לה כזה, היא גם סופרת החתומה על שבעה ספרים, כולם ברוסית.
נשארת בנישואים בגלל הילדים?"לא. פשוט כשהם היו קטנים לא היה לי זמן לחשוב על עצמי ולראות שהזוגיות מעכבת את ההתפתחות שלי. כשהחלטתי להתגרש ידעתי שהילדים יסבלו הרבה, והם באמת סבלו ועדיין סובלים. הם היחידים בבית הספר שלהם שאין להם אבא ואמא. מצד שני, אני בטוחה שאם ההורים ממשיכים להיות ביחד בלי אהבה ובלי תקווה, זה הורס את החיים וגם את כל החינוך של הילדים".
החמישייה והאח השישי. הניקה את כולם
צילום׃ צילום ביתי
הביטחון הלא פחות ממדהים של סגל בדרכה הוא מוטיב חוזר בסיפור שלה. כשהייתה בשבוע ה-20 להריון החלה לה לידה מוקדמת, בהתאם לתחזיות הפסימיות של הרופאים. הרופאים הצליחו להפסיק את התהליך, אבל את עשרת השבועות הבאים נאלצה האם חדורת האמונה להעביר בשכיבה על הצד, מחוברת לעירויים בשתי הידיים וחבושה במסיכת חמצן על הפנים. במשך חודשיים וחצי שכבה כך, על צידה השמאלי, מבלי לזוז. בשלב הזה עדיין לא זיהו הרופאים שמדובר בחמישייה. "עד הרגע האחרון היה קשה לזהות, כי זה היה ממש סלט קטן בבטן. באחת מבדיקות האולטרסאונד האחרונות שעברתי, הטכנאי השתתק פתאום, ואז קרא לטכנאי שני, ואז לשלישי. התכנסו שם חמישה או שישה טכנאים ורופאים, ואני הנחתי שהם מצאו פגם באחד הילדים. התברר שהם גילו שיש עוד אחד".
הילדים נולדו בניתוח קיסרי בשבוע ה-31. "הם הוציאו אותם אחד-אחד", נזכרת סגל, "ובכל פעם שמעתי אותם מכריזים על המספר, על המין – ואז שמעתי את התינוק צורח. בבוקר נתנו לי לראות אותם. ניסיתי לקום מהמיטה ונפלתי. אחרי חודשיים וחצי של חוסר תנועה מוחלט השרירים שלי פשוט לא עבדו".
לסגל לא היה זמן לעשות פיזיותרפיה או לטפל בעצמה. היא צללה לטיפול אינטנסיבי, אינסופי ובלתי מתפשר בחמשת התינוקות. לעזרתה התגייסו אמה, שעלתה לארץ מעט אחריה, ובשעות היום גם מטפלת, שאת שכרה יכלה לממן בזכות התמיכה הכספית שנתנה לה המדינה בשנה הראשונה. באופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת הניקה סגל את כל החמישה הנקה מלאה במשך חצי השנה הראשונה לחייהם.
למעשה, במשך חצי שנה רק ישבת על הספה והחלפת תינוקות על הציצי."אפשר לומר. הייתי גם שואבת חצי ליטר חלב אם ושמה במקרר בחמישה בקבוקים, כי בשבת אסור לשאוב. הייתי מניקה בלי סוף, נון סטופ".
איך עברתם את הלילות?"זה היה קשה כי עד גיל שנה וחצי לא כל החמישה ישנו לילה שלם. בכל פעם שאחד מהם נרדם, אחד מהאחרים היה מתעורר. שנה וחצי זה היה קטסטרופה. גם בצהריים קטסטרופה. גם בבוקר קטסטרופה".
"אני אף פעם לא נשברת"
הקושי של סגל רחוק מלהסתיים במחסור בשעות שינה. היא מתמודדת גם עם מצוקה כלכלית אמיתית: התמיכה הכספית מהמדינה נפסקה אחרי שנה, וכיום היא מקבלת קצבת ילדים רגילה. בשנים הראשונות תמכה בה הקהילה החרדית וציידה את המשפחה בריהוט ובביגוד. בעלה לשעבר משלם מזונות, אבל אפילו בצירוף משכורתה מהטלוויזיה היא מתקשה לגמור את החודש. המשפחה מתגוררת בדירת צנועה בת ארבעה חדרים, ששת הילדים חולקים שני חדרים. בכל חדר ניצבת מיטה, הנפתחת לשלוש מיטות – בבוקר נסגרת, בלילה נפתחת. בדירה יש מקלחת אחת וחדר שירותים אחד. "העניין הכלכלי לא פשוט אצלנו", היא מודה, "צריך להוציא עליהם המון כסף. אני צריכה לקנות 50-60 זוגות נעליים בשנה, למשל, כי צריך סנדלים, ונעלי שבת, ומגפיים, והם גדלים כל הזמן. אם לאחד נקרעת הנעל ואני קונה לו חדשה, האחרים רוצים גם. מאוד קשה לשמור על שוויון. אבל בזמן האחרון הם כבר מבינים שהמצב קשה ומנסים להתחשב".
החמישייה בפורים. הכי אוהבת שהם יצירתיים
צילום׃ צילום ביתי
יום שגרתי בבית משפחת סגל מתחיל בשעה שבע בבוקר, אז מעירה אסתר את הילדים. הבנות יוצאות בשבע וחצי להסעה לבית הספר, ואת הבנים לוקחת סגל בעצמה בשעה שמונה. בחודש האחרון, בגלל שינויים המתרחשים בערוץ 9, היא נאלצת להתייצב בעבודה בשעות הצהריים, לפני שהילדים שבים הביתה מבית הספר, וחוזרת רק בשעה עשר וחצי בלילה, אחרי שרובם כבר התייאשו מלחכות לה והלכו לישון. את שעות אחר הצהריים מעבירים הילדים בחברת סבתם בת ה-81, שגם מבשלת עבורם את ארוחת הערב. זמן האיכות של האם עם ששת ילדיה מצומצם למפגש הבוקר החטוף ולסופי השבוע בלבד.
מה אתם עושים כשאתם יחד?"יושבים ביחד לאכול. אני מספרת להם הרבה סיפורים ואנחנו גם ממציאים סיפורים ביחד. אנחנו הולכים לבית הכנסת, מטיילים בפארק. לפעמים רואים סרטים ביחד".
אלה שעות שאת אוהבת?"אני אוהבת להיות לבד ולכתוב ספרים. מרסל פרוסט סיפר פעם שהוא אטם את החדר שבו נהג לכתוב כך שאפילו קריאות החלבן מהרחוב לא יגיעו אליו. זה מה שאני אוהבת. אני אוהבת להיות לבד".
אז דווקא עלייך נפלה חמישייה?
"זה ניסיון מהשמיים. אני אוהבת אותם מאוד, אבל זה הטבע שלי. ביני לבין עצמי תמיד אודה שאני מעדיפה להיות לבד. גם בן אדם כזה יכול להוליד ילדים ולהיות הורה טוב".
"זה ניסיון מהשמיים. אני אוהבת אותם מאוד, אבל זה הטבע שלי. ביני לבין עצמי תמיד אודה שאני מעדיפה להיות לבד. גם בן אדם כזה יכול להוליד ילדים ולהיות הורה טוב".
אילו רגעים איתם את הכי אוהבת?"כשהם אומרים משהו חכם או יוצרים משהו מקורי. אני חושבת שביצירתיות שלנו אנחנו מתקרבים לדמות של אלוהים. לא משנה מה אתה עושה – אתה יכול להיות סנדלר או משורר – אם אתה מכניס לעולם הזה משהו חדש משלך, אז קיימת את דברו של הבורא. זה מה שאני הכי אוהבת בילדים שלי: הם יצירתיים".
איך הם היו בתור תינוקות? כל אחד לבד היה תינוק מלאך, אבל עם כולם ביחד היה מאוד קשה. אם בתור ילדים הם החליטו פתאום שהם מתנפלים על ארון – זה היה הסוף שלו. בחברת כתר פלסטיק אומרים שיש אחריות של מאה שנה על המוצרים, אבל החמישיה שלי שוברת רהיטים שלהם תוך יום".
היה רגע שנשברת ואמרת זהו, אני לא מסוגלת לעשות את זה יותר?"אני לא זוכרת רגע כזה. אנשים חושבים שמחר יהיה יותר קל, אבל בדרך כלל זה להיפך. עכשיו זו תקופה הרבה יותר קשה, כשיש להם גם דרישות נפשיות ואני לא יכולה להיות שם בשבילם, כי אני צריכה לעבוד ולא רואה אותם. אבל מה אני יכולה לעשות? עדיף לא לראות את הילדים בכלל ולדעת שיש להם אוכל מאשר לראות אותם כשהם מתים מרעב. אין לי ברירה. לפעמים אני מרגישה שהגיעו מים עד נפש, שאני לא יכולה יותר".
בטיול לאילת. רואה אותם רק בבוקר ובסופי שבוע
צילום׃ צילום ביתי
ואז מה את עושה?
"מכריחה את עצמי לפעול. אני חזקה. ראיתי בחיים שלי כל כך הרבה דברים רעים, ואין לי זמן לבכות. פעם ברוסיה, כשהייתי צעירה, חבורה של 20 גלוחי ראש ניאונאצים רצו להרוג אותי. קיללתי אותם והם ברחו בפחד, צעקו 'מכשפה, מכשפה'. אני לא מפחדת ואני אף פעם לא נשברת. זה לא הכי בריא, אישה גם צריכה להיות רכה לפעמים. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק. אין שנייה ביום שאני לא צריכה לעשות בה משהו".
"מכריחה את עצמי לפעול. אני חזקה. ראיתי בחיים שלי כל כך הרבה דברים רעים, ואין לי זמן לבכות. פעם ברוסיה, כשהייתי צעירה, חבורה של 20 גלוחי ראש ניאונאצים רצו להרוג אותי. קיללתי אותם והם ברחו בפחד, צעקו 'מכשפה, מכשפה'. אני לא מפחדת ואני אף פעם לא נשברת. זה לא הכי בריא, אישה גם צריכה להיות רכה לפעמים. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק. אין שנייה ביום שאני לא צריכה לעשות בה משהו".
סגל ישנה בקושי חמש שעות מדי לילה, ומעדיפה לישון במהלך הבוקר. היא מכנה את עצמה "ינשוף". "אני יכולה לא לישון כל הלילה ולכתוב, ולא לחוש עייפות, אבל העובדה שאני חייבת לקום בכל בוקר בשש וחצי בגלל הילדים היא בשבילי מוות. בכל בוקר אני קמה ורוצה למות".
ממה את שואבת כוחות?"כשאני יוצרת, או כשאני נתקלת ביצירה מוצלחת של מישהו אחר. אני רואה סרטים בלילה במקום לישון, כי אני יודעת שאם אני לא אקבל מידה של נחת אסתטית, אני לא אקום מחר".
"אנשים חשבו שפתחתי משפחתון"
כשמלאו לחמישייה שלוש שנים, החליטה סגל לעשות את הלא ייאמן בעיני רבים ובחרה ללדת תינוק נוסף. הנימוק לא פחות מפתיע: סגל טוענת שרצתה להרגיש אמא. "עם החמישייה הרגשתי כמו בית חרושת, מחלבה", היא מסבירה, "עם מנחם מנדל, הקטן, יכולתי להחזיק אותו, להסתכל עליו, להניק אותו ולהרגיש אושר. לא היה לי רגע כזה. תמיד היו מונחים עליי שניים בבת אחת, ועוד שלושה חיכו בתור. לא הייתה לי שנייה מיותרת לתת לכל אחד מהם. בלידה השנייה רציתי לבלות עם תינוק אחד. להניק בלי פחד שלא יספיק לי החלב לאחרים, לתת הכל. הנקתי את מנחם מנדל עד גיל שנתיים. זה היה משהו אחר".
איך הילדים מסתדרים ביניהם?"הם רבים, מרביצים וצועקים, אבל אוהבים. בחוץ הם מאוחדים. אם אחד מהם ייקלע לצרה, כל הארבעה האחרים יתייצבו לצידו כגוש אחד. הם דואגים אחד לשני. כשאנחנו הולכים ברחוב, אם אחד מהם יתעכב, האחרים מיד ישימו לב".
איך באמת הולכים ברחוב עם חמישייה, ודאי תשאלו? כשהילדים היו קטנים, אסתר ובעלה היו יוצאים איתם לטיול בשתי עגלות תאומים – כשהחמישי יושב על הגגון. העוברים והשבים נהגו להתעניין אם היא פתחה משפחתון ואף ביקשו להירשם.
איזו אמא את?"לדעתי, הורה טוב צריך תמיד להתקדם, כי זה מניע גם את הילד. אני חושבת שאני אמא כזו. אני כל הזמן צועדת לאיזה כיוון. לפי הקבלה בן אדם נקרא 'הולך', לעומת מלאך, שלא יכול ללכת כי אין לו רגליים. המטרה העקרונית של בן האדם היא תמיד ללכת לאנשהו, ואם אדם עומד במקום הוא מפסיק להיות אדם. הילדים לא חייבים ללכת בכיוון שלי, רק חשוב לי שהם יידעו שהם צריכים כל הזמן להמשיך להתפתח.
אני מכריחה את עצמי לפעול, אין לי זמן לבכות
צילום׃ יורי גרשברג
"אני לא חושבת שאני אמא כיפית. בגלל שאני לא ישנה ולא אוכלת מספיק, וכל הזמן רצה לחפש אחרי עבודה וכסף, אני לא רגועה, לצערי. אני כל הזמן עסוקה בלתכנן תכניות ולעשות טריקים. למשל: לקבוע שני תורים, לשני ילדים שונים, לשני רופאים שונים, באותה השעה ובאותו מקום, כי יש לי רק אוטו אחד ואין לי הרבה זמן. זה מאוד מעייף. הרבה פעמים זה בא על חשבון הסבלנות שלי אליהם".
את כועסת עליהם הרבה?"אני בן אדם מאוד רגוע, אבל עכשיו, בגלל שקשה לי, קורה שכן. מאוד קשה לגדל בארץ לבד שישה ילדים. אני אוכלת את עצמי על זה שאני צועקת עליהם, כי לא צריך לכעוס".
לדעתך הם ילדים מאושרים?"לא תמיד. הם רוצים את אמא ואבא, הם רוצים יותר אמא בבית, הם רוצים יותר כסף, יותר אפשרויות, יותר חוגים. הם גם רוצים אייפון או אייפד, כמו שיש לאחרים. בסך הכל הם ילדים".
לשאלה אם יש בחירות בחייה שהייתה משנה בדיעבד, היא אומרת שאין כאלה, ובכלל – היא לא מוצאת טעם להתחרט על העבר. לו היה לה כסף, הייתה קונה בית ומאמצת כלב מצער בעלי חיים. "הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה זו חירות", היא אומרת, "אבל בן אדם שיש לו משפחה לא יכול להיות חופשי. הייתי רוצה חופש יותר מכל דבר אחר, לעשות כל הזמן מה שאני רוצה – כל עוד זה לא פוגע באחרים. מצד שני, אם הילדים זו המגבלה היחידה שלי לחופש, אני לא מרגישה שזו מגבלה בכלל".
וככה את מחנכת גם את הילדים?"אני משתדלת מאוד. אני רוצה מהם רק שני דברים: הראשון – שלא יהיו אידיוטים או יתמכו בדברים אידיוטים רק בגלל שכולם תומכים בהם, והשני – שיתחשבו בזולת. אני אדם ריאלי ואני זוכרת את באבי יאר בקייב, שם נרצחו ביומיים וחצי יותר מ-50 אלף איש, ביניהם גם ילדים מחונכים להפליא. אז בעיניי הכי חשוב שבזמן שיש לך בעולם הזה – ולא משנה אם מדובר ב-30 שנה או בחצי יום – תהיה בן אדם".
