יותר מכל אדמו"רי חב"ד, עסק ברמב"ם הרבי האחרון זצ"ל. בשיחותיו מופיעים מאות ציטוטים מכל כתבי הרמב"ם. דיוניו ברמב"ם כוללים הן סוגיות הלכתיות והן עניינים הגותיים. הערצתו את הרמב"ם כמעט שאינה יודעת גבול.
את הפתגם העממי אודות הרמב"ם "ממשה ועד משה לא קם כמשה" מפרש הרבי כפשוטו ומתייחס אליו במלוא הרצינות. ואלה דבריו:
"מזמנו של משה רבינו, משה בן עמרם, עד לזמנו של רבינו משה בן מימון הספרדי 'לא קם כמשה'... מזמנו של משה רבינו עד לזמנו של הרמב"ם עברו לערך חמישים דורות... כל גדולי ישראל שהיו במשך דורות אלו – החל מיהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה התנאים והאמוראים שמנה הרמב"ם בארבעים הדורות דמקבלי התורה – לא היה אף אחד מהם שידמה למשה רבינו, עד שבא רבינו משה בן מיימון".[1]
בשיחותיו של הרבי ישנה התייחסות מפורטת הן לפן האישי של הרמב"ם והן לכתביו. במקומות רבים מכנה הרבי את הרמב"ם "מורה נבוכים – הן בדורו והן לכל הדורות".[2]
אחד הנושאים שעוסקים בו בחסידות בהרחבה הוא הצדיק. בהקשר זה מעיר הרבי הערה מעניינת בנוגע ליחס שבין הרמב"ם לתורתו:
"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", היינו שהקב"ה הכניס את עצמותו (כביכול) בתורה, ולכן, ע"י לימוד התורה, 'אותי אתם לוקחים'. ומכיון ש'צדיקים דומים לבוראם', מובן שכן הוא גם בנוגע לספרו של הרמב"ם – שהכניס את עצמותו (נפשו) בספרו, ונמצא, שע"י לימוד זה – מתאחדים עם עצמות הרמב"ם (לא רק עם שכלו).[3]
לימוד תורת הרמב"ם, משמעו, שיתוף עצמותי בין הרמב"ם ללומד. משהו מעצמותו של הרמב"ם קיים בלומדי תורתו.
ספר משנה תורה
הרבי כותב, כי כל דברי הרמב"ם הם בתכלית הדיוק, "הכל בכתב מיד ה' השכיל".[4] למרות היותו ספר של "נגלה", הוא כולל גם רמזים של פנימיות התורה.[5] הרבי משווה בין התורה לבין משנה תורה, ואומר שכשם שלגבי התורה נאמר "הפך בה והפך בה דכולא בה'', כן הוא גם בנוגע למשנה תורה.[6] במקום אחר כתב הרבי שמשנה תורה הוא דוגמת מתן תורה.[7] הרמב"ם, על פי הרבי, זכה לכוון ברוח הקודש לעניינים רבים שלא התכוון אליהם במודע. כך מסביר ומצדיק הרבי את כל הפלפולים והפירושים בדברי הרמב"ם, ובעיקר במשנה תורה:
"אין זה בגדר האנושי שבמשך שנות חייו של הרמב"ם בעלמא דין, נשמה בגוף, היה יכול להתבונן ולחשוב ולהבהיר את כל הענינים שהתפלפלו בדבריו במשך כל השנים – מ"מ, היה לו סיוע מלמעלה שיכתוב את דבריו בלשון וסגנון כזה שעל ידו יתבארו כל הענינים".[8]
נראה לומר שהפרשנות הקבלית והחסידית של הרבי לרמב"ם מבוססת על ההבחנה הזו. מנגד, חשוב להדגיש כי אף שהרבי מצדיק פרשנות של דברי הרמב"ם גם אם היא מנותקת מכוונתו, מחייב הרבי ללמוד ראשית את הפשט של הרמב"ם. הרבי תוקף את מנהגם של רבנים וראשי ישיבות העושים שימוש ברמב"ם כדי להראות את למדנותם, ואין להם עניין בדברי הרמב"ם עצמו. בהקשר זה מחדש הרבי ביטוי מעניין: ''לימוד הרמב"ם לשם הרמב"ם''. [9]הרבי מתאר את אופן לימוד הרמב"ם בישיבות באופן מעט ביקורתי, וטוען שלימוד באופן כזה בלבד אינו מכוון:
כאשר מוצאים ש''אחרונים'' מביאים את דברי הרמב"ם, או אז מתחילים לעיין בדבריו, ובאופן של פלפול ושקלא וטריא דוקא, וזאת – מבלי ללמוד תחילה את דברי הרמב"ם לאשורן (בדרך הפשוט) אפילו על אתר, ועאכו"כ שלא יודעים מה שכתוב לפנ"ז ולאח"ז, מכיון שכל המגמה אינה אלא ''לחדש'' בתורה!... לימוד כזה הוא היפך רצונו של הרמב"ם שכתב את חיבורו כדי ''שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול'' עי"ז שילמדו את דברי הרמב"ם כפשוטן, לימוד הלכות פסוקות, ''בלא קושיא ולא פירוק'', ללא טעמי ומקורי ההלכות, ''בלשון ברורה ודרך קצרה'' – לימוד שבו שוים קטן וגדול.[10]
רק לאחר לימוד הפשט של הרמב"ם יש מקום להעמיק ולפלפל בדבריו.[11] הרבי אף עודד כתיבת והדפסת חידושי תורה במשנתו של הרמב"ם.[12] נמצא אם כן, שהרבי מתייחס לכתבי הרמב"ם בשני מישורים, רציונלי ומיסטי. במישור הרציונלי יש תחילה לחתור להבנת דברי הרמב"ם כפשוטם, ולהבין את כוונתו והלך מחשבתו של הרמב"ם. במישור השני, חיבורו של הרמב"ם הוא חיבור אלוקי שבתוך דבריו חבוי עומק נסתר שיש להעמיק בו ולגלות אותו. בהתאם למישור הראשון תיקן הרבי את הלימוד היומי במשנה תורה. בהתאם למישור השני פירש הרבי את דברי הרמב"ם, גם כמכוונים לעניינים שבפנימיות.
תקנת לימוד הרמב"ם
בניסן תשמ"ד תיקן הרבי לימוד יומי בספר משנה תורה להרמב"ם. התקנה כוללת שלושה מסלולי לימוד: מסלול א – לימוד שלושה פרקים בכל יום, כדי לסיים את הספר בכל שנה. מסלול ב – לימוד פרק אחד ליום כדי לסיים את הספר בכל שלוש שנים. מסלול ג – לימוד בספר המצוות כדי לסיימו בכל שנה. המסלול האחרון נועד לנשים ולקטנים. הרבי העיר, כי שני המסלולים הראשונים תואמים את שני המסלולים (מנהג בבל ומנהג ארץ ישראל) לגבי קריאת תורה שבכתב. הרבי הוסיף, כי מכיוון שספרו של הרמב"ם הוא "משנה תורה" הרי כשם שלגבי תורת משה פשט המנהג לסיימה ''אחת בשנה'', כך מן הראוי לסיים את ספרו של הרמב"ם "משנה תורה" – בכל שנה.[13] תקנה זו מעידה על היחס המיוחד של הרבי לרמב"ם.
תקנה זו מפתיעה הן מן ההיבט החסידי והן מן ההיבט ההלכתי. הרבי, כידוע, שם לעיקר את הפצת לימוד תורת חב"ד, בהתאם לאיגרת הבעש"ט הידועה שבה נאמר לו כי יבוא משיח "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". על פי זה, היינו מצפים שהרבי יתקן לימוד יומי באחד מספרי תורת חב"ד, כשם שחותנו הרבי הריי"צ תיקן לימוד יומי בתניא. גם מהבחינה ההלכתית התקנה מעניינת, שכן יהדות אשכנז ובתוכה חסידות חב"ד אינה פוסקת על פי הרמב"ם. בדורות האחרונים, בעולם הישיבות, נלמד הרמב"ם בהקשר הלמדני במסגרת סוגיות הגמרא הנלמדות בישיבה, אבל לימוד מסודר של משנה תורה לא היה כלל.
הרבי כתב שני נימוקים עיקריים לתקנה[14]. הנימוק הראשון קשור למצוות תלמוד תורה והנימוק השני קשור לגאולה. בעניין תלמוד תורה קובע הרבי – על פי דברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב[15] - כי יש שני עניינים במצווה זו. העניין הראשון, לימוד תורה כדי לדעת לקיים את המצוות כהלכתן. העניין השני, ידיעת התורה כולה – שבכתב ושבעל פה. הרבי רואה את משנה תורה כספר ייחודי ובלעדי, "כיון שבו נתבארו הלכות התורה כולה, ונמצא, שע"י לימוד משנה תורה להרמב"ם מקיימים את המצוה דלימוד וידיעת הלכות התורה כולה בשלימותה".[16] בעניין הנימוק השני – הרבי רואה את משנה תורה כספר ששייך לגאולה ולכן "ע"י לימוד הרמב"ם ממהרים ומזרזים את הזמן דימות המשיח".[17] שייכותו של המשנה תורה לגאולה נוגעת הן להיקפו של הספר והן לאופיו. משנה תורה הוא הספר היחיד שעוסק בהלכה במלוא היקפה, גם ההלכות השייכות לזמן שבית המקדש קיים וגם ההלכות הקשורות עם ימות המשיח "שמורה איך צריך להתכונן לזה, והסדר בפועל דביאת הגאולה האמיתית והשלימה". [18]לגבי אופיו של הספר הרבי רואה בצורתו הפסקנית ובהשמטת המשא ומתן ההלכתי עניין ששייך לזמן הגאולה. בקשר לכך כתב הרבי:
חיבורו של הרמב"ם... יש בו חשיבות מיוחדת (לא רק לגבי שאר חלקי התורה שבעל פה אלא גם לגבי ספרי הנביאים והכתובים) שהיא כמו החשיבות דתורה שבכתב... כמובן מדברי חז"ל (שהובאו להלכה בספרו של הרמב"ם) ש'כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח', משא"כ "הלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם", כ"חמשה חמשי תורה". [כלומר בנצחיות התורה... נכללים "הלכות של תורה שבעל פה"... משא"כ ספרי הנביאים והכתובים... ועל אחת כמה וכמה השקלא וטריא בתורה שבע"פ בנוגע לאופן הלימוד ודרשות דברי התורה שאינה אלא 'אמצעי' לבירור הלכות התורה, לא יהיה צורך בהם ולכן יבטלו לימות המשיח (ואז יתגלו טעמי תורה, 'סוד טעמיה ומסתר צפונותיה', "תורה חדשה מאתי תצא")].[19]
הרבי טוען כי לימוד משנה תורה על הסדר ועל פי הפשט, הוא כוונתו האמיתית של הרמב"ם. הרבי מיצר על כך שבדורות האחרונים הפך המשנה תורה רק למקור של פלפולים וחידושים. הרבי רואה בתקנתו החזרת עטרה ליושנה ומילוי כוונתו ורצונו של הרמב"ם:
"בדורות הקודמים היה רגיל אצל הספרדים לימוד הרמב"ם על הסדר – הלכה בתר הלכה. במדינת איטליא (ועוד) לפני כמה מאות שנים היו זמנים שנקבע סדר בישיבות ללמוד דוקא מספר המדע (מתחיל מהלכות יסודי התורה) עד שהיה צורך בהדפסה מיוחדת של חלקים הראשונים של ספר היד בשביל הלימוד בבתי מדרשות וישיבות. וע"פ השמועה כן היה נהוג – לימוד רמב"ם לשם רמב"ם – גם במצרים, ואפילו בזמנים יותר מאוחרים... הרמב"ם כתב ספר היד באופן כזה שהבנת הספר כדבעי תלויה בכך שלומדים אותו על הסדר דוקא;[20] יהודי שמקבל על עצמו ללמוד שעור ברמב"ם... הרי עי"ז ממלא את רצונו של הרמב"ם ובהיותו במקומו ב"גן עדן" נהנה הרמב"ם מכך שנוסף עוד יהודי הלומד תורתו".[21]
הרבי קובע כי לימוד משותף של הרמב"ם מאחד הן את הלומדים עם התורה והן את הלומדים זה עם זה, ואחדות זו מקרבת את הגאולה.[22] בעניין לימוד הרמב"ם "על הסדר" מדגיש הרבי את החשיבות של לימוד הלכות יסודי התורה ובמיוחד את ארבעת הפרקים הראשונים העוסקים ב"מעשה מרכבה" ו"מעשה בראשית" שבלימודם מקיימים את מצוות אהבת השם.[23] מניסן תשמ"ד הקדיש הרבי בכל "התוועדות" שיחה מיוחדת להסברת הלכה ברמב"ם, מתוך השיעור היומי, ובנוסף אמר וכתב "הדרן" רחב היקף בסיום כל מחזור של לימוד הרמב"ם. ב"הדרן" על הרמב"ם משנת תשל"ה רומז הרבי על מגמה ברורה של "התאמת הענינים שבנגלה דתורה בכל פרטיהם להענינים דפנימיות התורה".[24] [ההדגשה במקור]. ההתאמה בין שני חלקי התורה (נגלה ופנימיות) היא חלק מחזונו של הרבי. ואלה דבריו:
וע"י לימוד נגלה דתורה ופנימיות התורה, ובאופן שיהיו משולבים זב"ז ועד שיתאחדו, תורה אחת – נזכה להיעוד שבסיום וחותם ספר היד: ''יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם..."[25] (ההדגשה במקור).
הרבי מתייחס לחשיפת פנימיות התורה ה"גנוזה" במשנה תורה, כחלק מקיום הייעוד של ידיעת "הדברים הסתומים".
היסוד – הדרך – התכלית
הרבי רואה במשנה תורה ספר מושלם לא רק מבחינת ההיקף שלו, היינו שכולל את כל תחומי ההלכה,[26] אלא גם מבחינת המבנה שלו. למשנה תורה שלושה חלקים לא פרופורציוניים:
היסוד – הדרך – התכלית. היסוד – הוא מצוות ידיעת הא-ל, בה עוסק הרמב"ם בתחילת ספרו. הדרך – היא קיומה של ההלכה, בה עוסק הרמב"ם ברובו ככולו של הספר. התכלית – היא הגאולה, בה עוסק הרמב"ם בסיום הספר. מהו הקשר, על פי הרבי, בין שלושת החלקים? ספר משנה תורה פותח כידוע ב"יסוד היסודות". יסוד היסודות של הרמב"ם אינו רק היסוד של האמונה היהודית אלא גם היסוד של ההלכה היהודית. כוונתי לומר שההלכה, על פי הרבי, באה לבטא ולגלות בעולם הממשי את התוכן של יסוד היסודות. כמו כן, מקיים ההלכה צריך להיות חדור ביסוד היסודות בכל פעולה הלכתית שהוא מבצע. המימוש הסופי של יסוד היסודות יתרחש בימות המשיח כאשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט. פסוק זה הוא הסיום של משנה תורה).
לצורך הבנת הדברים לעומקם נתבונן תחילה בכמה קטעים מתוך ההדרנים של הרבי:
מצות ידיעת ה' שהיא "יסוד היסודות" – נוסף על היותה אחת ממצוות התורה, הרי היא גם היסוד והתכלית דכל התורה ומצוות... תכלית ומטרת קיום התומ"צ... לפעול החיבור (מצוה לשון צוותא וחיבור) דהאדם והעולם עם אלקות. וענין זה נעשה ע"י ידיעת ה' – שדעת האדם חדורה בדעת ה', ובמילא... נעשית כל מציאותו (כל עניניו הנהגותיו ופעולותיו) חדורה בדעת ה', ועי"ז פועל שכל עניני העולם (שבהם מתקיימים המצוות) נעשים חדורים בדעת ה', שניכר בהם שכל מציאותם אינה אלא מציאותו יתברך, כלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו ש"כל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", כפי שיתגלה לעתיד לבוא, ש"לא יהי[ה] עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"... בסיום הרמב"ם מדובר (גם) אודות היסוד והתכלית של כל מעשינו ועבודתינו... ידיעת והשגת אלקות שחודרת ונעשית מציאות האדם והעולם... מלאה הארץ דעה את ה'... שמציאות הארץ אינה אלא המציאות ד"אמיתת המצאו";[27] ובמילא לא תהיה נראית גשמיות הארץ (כולל כל באי העולם) כדבר בפני עצמו, כי אם רק "דעה את ה'", "אמיתת המצאו";[28] "אין עוד מלבדו", "מלבדו" דייקא, שבלעדו "אין עוד", אבל "עמו" ישנה מציאות, אלא שמציאות זו היא המציאות ד"אמתת המצאו".[29] [ההדגשות במקור].
מהו יסוד היסודות על פי הבנתו של הרבי? יסוד היסודות על פי הרבי אינו רק ידיעת מציאות הא-ל אלא הבנה נכונה של הזיקה בין הא-ל ובין העולם.[30] הדברים מכוונים להשקפה אימננטית[31] קיצונית, הרואה את האלוקות נוכחת בכול והשוללת מהעולם קיום עצמאי. אמנם בניגוד למגמתו של האקוסמיסט[32] לבטל את מציאותו של העולם ולשלול את גדריו, שואף הרבי לגילוי האלוקות בתוך האדם ובתוך העולם. מטרתה של ההלכה, על פי פרשנותו של הרבי למשנת הרמב"ם, היא לבטא ולגלות את הזיקה שבין הא-ל לבין האדם והעולם. יש להבחין בין 'לבטא' לבין 'לגלות'. לבטא, פירושו ביטוי מעשי לרעיון פילוסופי. קיום ההלכה מבטא את הקשר שבין הא-ל לעולם, במיוחד לאור העובדה שההלכה מקיפה את כל תחומי המציאות. לגלות, זה כבר עניין לגמרי אחר. כאן אנו חורגים מן התחום הרציונלי למיסטי. כאן מדובר במה שנקרא בלשון חב"ד 'המשכה' היינו המשכת אור אינסוף לעולם באמצעות קיום המצוות. לפני שנמשיך לפתח את הרעיון הזה, ברצוני לחזור ולהדגיש כי על פי פרשנותו של הרבי למשנה תורה, אין ידיעת ה' מבטלת את מציאות העולם אלא חודרת בגדרי העולם. ואלה דבריו:
וזהו הקשר והשייכות שבין התחלת וסיום ספר הי"ד – שבשניהם מודגש שגם הדרגא שלמעלה מגדרי העולם אינה מבטלת גדרי העולם, אלא נמשכת וחודרת בגדרי העולם, כיון שמציאות העולם היא המציאות דאלקות... כיון שמציאותו אינה רק "אמתת המצאו" – שגם הענין ד"כמים לים מכסים" נעשה באופן ד"מלאה", שאינו מבטל אלא חודר בגדרי העולם.[33]
ובכן מהי המשמעות שהאלוקות חודרת בגדרי העולם? אין הכוונה שחודר לעולם עניין חדש שהיה לפני כן חיצוני לעולם. אלא שמה שנמצא כבר בעולם בהסתר, יהיה בגלוי. אדמו"ר הזקן דרש את המילה עולם, מלשון העלם. חדירת האלוקות לגדרי העולם, פירושה גילוי ההעלם. את התפקיד לגלות את ההעלם, הטיל ה' על עם ישראל באמצעות תורה ומצוות.
כדי להבין את הדברים בצורה מוחשית וקונקרטית יותר, נביא שתי דוגמאות מתורתו של הרבי:
דוגמה לגילוי אלוקות בעולם, על פי משנתו של הרבי, היא בקשר לייעוד' "וגר זאב עם כבש" (ישעיה יא, ו). הרבי סבור שיש להבין את הדברים כפשוטם[34]. הואיל ולעתיד לבוא "מלאה הארץ דעה את ה'", תהיה לכך השפעה לא רק על בני האדם כי אם גם על בעלי החיים. העולם כולו עם כל הנבראים שבו יהיה בדרגה נעלית יותר.[35] יש לציין שחדירת האלוקות לעולם במקרה זה משנה את גדרי העולם.
הרבי מסביר שכתוצאה מגילוי אחדות ה' על פי פנימיות התורה, בדורות האחרונים, מתקדם המדע יותר ויותר לגלות את האחדות בעולם.[36] השלמות של המהלך הזה תהיה לעתיד לבוא, כאשר יהיה אפשר לראות בעולם עצמו "כלי" לאחדות ה'. האחדות בעולם כהשתקפות של אחדות ה' קיימת משעת בריאתו, אך גילוי האחדות הוא כתוצאה מעבודת ה' של עם ישראל.
הרמב"ם פותח ביסוד היסודות שהוא ידיעת הא-ל, כולל הידיעה שהעולם מ"אמתת המצאו". עניינן של ההלכות הוא לגלות את החיבור שבין הא-ל לבין העולם, כאשר שלמות החיבור תהיה בימות המשיח. על פי הרבי, המבנה של משנה תורה מקביל למבנה שקבע הקב"ה בעצמו בסדר השתלשלות הבריאה, בתורה ובעניינים נוספים. ואלה דברי הרבי:
הקב"ה קבע שכל הענינים נחלקים בכללות לשלשה: ראש, תוך (אמצע) וסוף. לכל לראש בא הראש והתחלת הכל – שכולל בתוכו (כוונת ותכלית) כל הדבר. לאחר מכך – בא הדבר עצמו, התוך והאמצע שעל ידו נעשה התכלית.[37]
ההקבלה למבנה של משנה תורה, אף על פי שלא נאמרה על ידי הרבי, ברורה. הראש והתחלת הכול הוא יסוד היסודות. הדבר עצמו, התוך והאמצע, הוא ספר ההלכה. התכלית, היא השלמות שתהיה בימות המשיח.
[1] התוועדויות - תשמ"ה, ג, עמ' 1697.
[2] התוועדויות - תשמ"ג, ב, עמ' 942 ועוד.
[3] לקוטי שיחות, לב, עמ' 273 הערה 25.
[4] התוועדויות - תשמ"ג, ג, עמ' 1573.
[5] ראה לקוטי שיחות, ב, מתורגם, עמ' 31; התוועדויות - תשמ"ב, ב, עמ' 612.
[6] התוועדויות - תשמ"ה, ג, עמ' 1665.
[7] הדרנים על הרמב"ם וש"ס, עמ' קמ הערה 37.
[8] התוועדויות - תשמ"ד, ג, עמ' 194. בהתוועדויות - תשמ"ט, א, עמ' 140, כתב הרבי: ''ככל שיהיה המחבר בעל כשרון הכי גדול... ויזכה להצלחה בלימוד התורה, הרי, בזמן מוגבל של שנים, לא יוכל שכל האנושי להכיל אל כל ריבוי הדיוקים השקו"ט וכו' שנרמזים בחיבורו של הרמב"ם, שנוכל לומר שבכתיבת חיבורו חשב וכיוון הרמב"ם כל ענינים אלו... ועכצ"ל, שענינים אלו נכללו בחיבורו של הרמב"ם עי"ז שרוח ה' נססה בו להיות לשונו מכוון להלכה בלי כוונת הכותב''.
